מאגר סיפורי מורשת

אני ילידת העיר מקנס, מרוקו. חייתי עם אימי. לרגל חתונתה, קיבלה אימי במתנה כלים. לימים העבירה לי אותם ועד היום אני משתמשת בהם.

יום אחד התקבלה החלטה לעזוב את ארץ מולדתנו ולעלות לארץ ישראל. בזמנו, בשנת 1961, העלייה לא הייתה חופשית. זה היה מאוד מסוכן ומסובך לעזוב ולעלות לארץ הקודש. זה לקח זמן לקבל את הדרכונים ולהיות בקשר עם  גופים מסוימים. ההחלטה הייתה חד משמעית לעזוב. הרבה שאלות לא שאלתי את אימי כי היא בעצמה הייתה מבולבלת. בינתיים היינו כמה משפחות שארזו דברים חשובים. תאריך הנסיעה היה בסתר לחלוטין ומסוכן. והנה, היום הגדול הגיע ואימי קיבלה הודעה מאדם שהיה שליח מטעם המוסד ונתן את התאריך-המקום-והשעה.

אני זוכרת שלקח מעט זמן לארגן את החפצים של הבית (בגאג'). בזמנו הייתה חברת הובלות מיוחדת, וכמובן מזוודות לבגדים. המסלול לא היה רגיל, אני זוכרת  את הנסיעה שהייתה ברכבת ממקנס לעיר טנג'ה. לילה אחד ישנו במלון שני כוכבים ולמחרת הייתה אוניה שהפליגה לגיברלטר, שם היה סוג של מחנה לעולים. בבית היו שני חדרים ענקיים: חדר אחד לנשים וחדר אחד לגברים. האוכל לא היה לטעמי אבל אימי ידעה שאני בעייתית, אז היא קנתה מבעוד מועד במקנס נקניק יבש וזה היה הדבר היחיד שאכלתי. אחרי מספר שבועות הייתה הודעה להתארגן לנסיעה לצרפת. אני זוכרת שזה היה היה יום חורפי. כל אדם ואדם נשקל לפני שעלה למטוס. בקיצור, הגענו לעיר בשם מרסיי שבצרפת, ושם הובילו אותנו לסוג של מחנה בשם קונדרנס, בו נשארנו מספר שבועות. לאחר מכן, בשעה טובה עזבנו את צרפת בהפלגה באוניה בשם "מולדת".

תוך כמה ימים הגענו לנמל חיפה והדוד המתין לנו שם. הוא סידר לנו  מסמכים של בית מגורים בעכו. הבית היה צריף חדש ללא חשמל  בשם מעברת "נפוליאון". קנינו נרות כדי להאיר את הבית כי לא היה חשמל. היה גם מקרר בלי חשמל והיה צריך לרוץ  ולהביא קרח. אחרי זמן מה, אימי הלכה ללשכת העבודה ולאחר המתנה רבה קיבלה עבודה  במפעל שימורים בעכו בשם פרי- משק . אני הלכתי  ללמוד בפנימייה דתית  בשם "כפר חסידים". לא היה לי טוב שם ואחרי תקופה קצרה עזבתי וכמובן הלכתי ללשכת-העבודה ומיד קיבלתי סידור עבודה למפעל גלידות שטראוס בעכו.

עבדתי שם שבע שנים עד לחתונה וללידה הראשונה של בני הבכור. בזמנו, בשנת 1971, בעלי ז"ל לא היה בעד מטפלת לילד. דעתו הייתה שאין כמו טיפול  של אימא  ולכן הפכתי  לעקרת בית וגם לאימא טרייה. גידלתי  את בני הבכור  ולאחר כמה שנים החלטנו להביא ילד נוסף. נולדה לנו בת. אחרי שלוש שנים רציתי מאוד לצאת לעבוד ולשפר את המצב הכלכלי בבית. אני רציתי בכל מחיר ששעות עבודה יתאימו לשעות שהילדים שלי חוזרים הביתה. הייתה בעיה קטנה שלי לא הייתה השכלה גבוהה  שתאפשר לי למצוא עבודה מהר. אבל בסוף קיבלתי  הצעה לעבוד בגן -ילדים בתור סייעת לגננת.

זה היה נפלא  בשבילי לצאת מהבית עם הילדים שלי ולחזור איתם באותה שעה. אמנם אחרי שבע שנים בבית זה לא היה קל בכלל לצאת לעבוד אבל יש פתגם ישן שאומר שלא לומדים לשחות אם  לא נכנסים למים, וכך היה. אהבתי מאוד לעבוד עם ילדים. זה היה מעניין אבל זה דרש ממני סבלנות וסובלנות, ובסוף כל שנה היה לי מאוד קשה עם הפרידה ושוב שנה חדשה וילדים חדשים. חלפו בערך שלוש עשרה שנים של ותק בעבודה ויום בהיר אחד הייתה שמועה בחופש הגדול שהגן שבו עבדתי (גן חילוני) יהפך לגן תורני, שזה מאוד דתי. האמת, לא התרגשתי בכלל ואמרתי לעצמי שכשנגיע לגשר נחצה אותו. וכך היה. בחיים ידעתי דבר אחד: לא עוזבים את הממונים עליי.

הזמינו אותי למפגש כדי לבשר שהגן הופך מחילוני לתורני, ואמרו לי חד משמעית להגיע עם חצאית או שמלה וכמובן  כובע. לא התרגשתי מכך שההופעה שלי תשתנה מקצה לקצה. והנה, השנה התחילה, והשתלבתי מיד  ולבשתי חצאית וכובע, למדתי מהר להתפלל,  לברך ולהכיר עולם שונה לגמרי. חלפו אחד עשרה שנים וראש העיר שלנו התחלף והחדש הביא מזל גדול לכולם. הוא יצא במבצע של פרישה מוקדמת מרצון עם תנאים טובים מאוד וזאת הייתה הפתעה להרבה אנשים, כולל אותי. התהליך ארך כמה שבועות בלבד וכל הפורשים מרצון כבר היו בבית מאושרים.