מאגר סיפורי מורשת

אני עם סבי וסבתי

    קיבלתי גם שם יהודי, ברל- מאיר על שם סבא מצד אימא. לאבי קראו דויד ואמי, לאה.

 

 

היו לי שלוש אחיות גדולות  ברטה, בלה ואינה. ברטה, האחות הבכורה, נפטרה זמן קצר לאחר הלידה, כך שלא הכרתי אותה.אבא שלי היה ספר ואימא שלי, תופרת ומנקה משרדים. לאבא שלי היה חוש  הומור נהדר ואימא שלי הייתה אישה רצינית ומסורתית. אבי היה אדם גבוה עם שפם, אמי הייתה נמוכה. אבי נפטר , כשהייתי בן 9 .

גרנו בבית קטן ובו חדר אחד, מטבח, פרוזדור ומרתף. את הבית הזה הורי שכרו, כאשר חזרו מגלות בקווקאז, אחרי מלחמת העולם השנייה. הבית הישן שלהם נתפס ע"י משפחה נוצרית בזמן המלחמה.

ביתי היה אחד משבעה בתים שעמדו בחצר אחת גדולה. בחצר היו שירותים משותפים , לולים  וגם תנור גדול שהופעל בקיץ בלבד. הוא עבד על פחמים ועצים לכל משפחה היה יום אחד לבשל ולהשגיח שהתנור לא יכבה. בחורף לכל משפחה היה תנור גדול בתוך הבית. מים היינו מביאים מבאר, שהייתה די רחוקה. לכל משפחה היו גיגיות, שבהן התקלחו וכיבסו בגדים.

את האוכל קנינו בשוק, בסופרמרקט ומכולות. אכלנו דייסות , מרקים ולחמים, בחורף אכלנו מאכלים כבושים ובשבת אכלנו עוף וגפילטע פיש וגם עוגות שאמי אפתה. היו לנו כמה סוגי ממתקים וגרעיני חמניה לפיצוח.

חברי הטובים היו: עקב ליוברסקי, חנין גנאדי, אנה אייבנמן, ליוסה חמלניצקי, שגרו איתי בשכונה. ביחד שיחקנו בדומינו, כדורסל, כדורשת, טניס שולחן, שחמט, דמקה, משחקים בחוץ, ביימנו הצגות ילדים למבוגרים, שגרו בשכונה. על במה מאולתרת באמצע החצר. היינו מזמינים את כל המבוגרים לצפות בהצגות שלנו. היינו גם הולכים למתנ"ס העירוני לפעילויות וחוגים שונים. החוגים היו בחינם. בימי ראשון היו פעילויות מאורגנות לילדים במרכז העיר.

היחסים בין הורים לילדים היו מבוססים על כבוד. היינו מקשיבים להורינו ולא עשינו להם בעיות. כולנו עזרנו להורינו. עזרתי לאימא שלי הרבה, במיוחד אחרי שאבי נפטר. טיפלתי בתרנגולות שלנו, בערוגת פרחים שלנו. עזרתי  בניהול משק בית, הבאתי מים מהבאר, חטבתי עצים, ניקיתי את החצר. ההורים היו מאוד מעורבים בחיי הילדים, עד שהילדים היו מתחתנים ויוצאים מהבית, להורים הייתה שליטה כמעט מלאה בחיי הילדים.

 

כמו כל ילד למדתי בבית ספר. לבתי ספר בברית המועצות לא היו שמות, היו להם מספרים. אני למדתי ארבעה בתי ספר: מספר 18, 6 , 3 ו- 22. למדנו  חשבון, פיזיקה, גאוגרפיה, היסטוריה, אסטרונומיה, כימיה, מלאכה, רוסית, אוקראינית, צרפתית, ספורט, ציור, מוזיקה.

הייתה משמעת מאוד קשוחה בביה"ס, אך רוב המורים היו טובים, אבל היו כמה שהענישו על כל דבר הכי קטן. הענישו בהעמדה בפינה, מכה קטנה עם סרגל על הידיים וביישו את הילד מול כל הכיתה. הבנים באו במכנסיים ארוכים וחולצה מכופתרת וג'קט ושיער קצר, הבנות היו באות בשמלה חומה עם סינר שחור ביומיום, או לבן בחגים ושיער אסוף ומסודר.

 

המורה הראשון שלי היה יעקב וילוולביץ היה מורה מבוגר ואדם מאוד נחמד וטוב לב. הייתה מורה למתמטיקה דורה רוזנשטיין, מורה מבוגרת, מאוד רצינית ואחראית, אהבה את התלמידים ואת המקצוע. מורה לפיזיקה יעקב זילברמן מאוד קפדן, דרש שהכתב יהיה מאוד קריא וברור. מורה לצרפתית, ידועה לשמצה, אינה סקלר, היא הייתה אכזרית ורעה כלפי כל התלמידים וכולם פחדו ממנה. בגלל האופי שלה, התלמידים עשו לה כל הזמן מעשי קונדס.

אהבתי פיזיקה ומתמטיקה, ספורט, רוסית ומלאכה. לא אהבתי גאוגרפיה, אסטרונומיה צרפתית ומוזיקה.

היו לנו טיולים מאורגנים לקולנוע, תאטרון, גני חיות, פלנטריום, אזורים חקלאיים וכו. היו לנו מסיבות מאורגנות בכיתה, חגים, ימי הולדת, מסיבות עונתיות. נתנו לנו אוכל בביה"ס באוכל  מוכן וטעים ללא תשלום. אהבתי חצילים, קציצות, עגבניות, שמנת, תפו"א מטוגן.

 

הייתה חובה להשתתף בתנועת נוער. מכיתה א'-ג' היינו בתנועת "צופים צעירים" ובכיתה ד' עברנו לתנועת "הצופים – תנועת פיונירים".היו שני תאריכי קבלה 22 (לילדים טובים) לאפריל ו 5 למאי (לילדים פחות טובים). ילדים לא טובים היו מגורשים בבושת פנים מתנועת נוער.בכיתה ח' היינו מתקבלים ל"קומסומול". זו תנועה של מעין קומוניסטים צעירים, ורק התלמידים הטובים היו מתקבלים. הפעילות בתנועה הייתה מכוונת לאהבת המולדת.

לאמי היה קשה לפרנס אותנו,אז הלכתי לעבוד בגיל 13 והמשכתי ללמוד בבית ספר בערב.                                                                                                                                                                                                       

 

בגיל 18 התגייסתי לצבא האדום ושירתתי בנ"ט במשך 3 שנים. שם לא היו יוצאים לסופ"ש. אני יצאתי לחופשה אחת בלבד בת 10 ימים, במשך כל תקופת השירות שלי, כי  קיבלתי את פרס על היותי חייל מצטיין. כשהשתחררתי, חזרתי לעבוד במפעל לייצור פרוטזות לנכים, ועבדתי בו מעל 30 שנה, עד לעלייתי ארצה.

בערבים היינו נפגשים עם חברים ויוצאים לרקוד, לקולנוע, לפארקים, לקרקס, לטיולים רגליים לאורך הרחוב הראשי בעיר, לכדורגל. היו ריקודים מאורגנים בפארקים ומועדונים. היינו קבוצה של חברים והולכים לרקוד. רקדנו בעיקר לצלילי מוסיקת פופ וגם טנגו, פוקס טרוט, וולאס, צ'ארלזטון, לטקה וינקה. האזנו לשירי אהבה, שירי מולדת, לזמרים כמו יאק יולו, פול רובסון, להקת אבבא ולהקת בוני אם.

היינו מדברים אחד עם השני בטלפון, הולכים אחד לשני בקבוצות שלמות. שולחים להם מכתבים בדואר , למי שהיה מחוץ לעיר. היינו מטיילים המון ביערות, עשינו פיקניקים, נסענו לים ולנהרות. משפחה זה היה דבר מאוד חשוב , כל אחד ואחת חיפשו לעצמם בת/בן זוג להקמת משפחה. הכירו בעיקר במקומות ציבוריים .וגם דרך בני משפחה וחברים .

 

הכרתי את אשתי דרך דודי ואחותי הגדולה. זמן קצר אחרי שהשתחררתי מהצבא. חיכיתי לה בחוץ עם דודי, ליד הבית שלה וכשהיא חזרה מעבודה נפגשנו והיכרנו. אחרי תקופה של 8 חודשים התחתנו. אחרי כמה שנים נולדה לנו בת אחת.

 

עלינו בשנת 1990, בגלל אסון משפחתי שקרה לנו בברה"מ. כשבנציגות ישראל בברה"מ שמעו את הסיפור שלנו, זירזו את כל תהליך העלייה. הטיסה שלנו לארץ הייתה מאוד קשה, עברנו כמה מטוסים והיינו בכמה המתנות ארוכות. במעברים  גנבו לנו את כל המטען שלנו, נשארנו ממש בלי כלום, אפילו דברים הכי בסיסיים לא היו לנו. בימים הראשונים, אנשים טובים, ששמעו את הסיפור שלנו, הביאו לנו את כל מה שצריך, החל מבגדים ועד לכלי מטבח. עם חלקם אני עדיין בקשר.

עלינו ישר לעיר נהרייה, מכיוון שפה גרו בני משפחה שלנו, שעלו זמן קצר לפנינו, אחרי כמה ימים שכרנו דירה בבניין, שהם גרו בו. למדנו באולפן כחצי שנה, .בהתחלה הרגשנו די מוזר,לא הכרנו את כל הכללים  הנהוגים בארץ, לא התחברנו לתרבות המקומית, לא ידענו את השפה, היו גם כאלה שרימו אותנו בגלל זה.

כשסיימנו אולפן הלכנו לעבוד במפעל דלתא, שם עבדנו עד הפנסיה. לאט לאט הסתדרנו ובנינו חיים חדשים בארץ. גם הבת שלנו הסתדרה והקימה משפחה ובית משלה. הנכדות לומדות בבית ספר. הבת עם המשפחה שלה גרה קרוב אלינו ברחוב השכן.

 

עכשיו, כשאני בפנסיה, אני מסתכל על החיים שלי ורואה שעד כה חייתי חיים מלאים והיו לי כל מיני תקופות, קשות וקלות, עצובות ומאושרות, משעממות ומרגשות. אחד הרגעים המאושרים בחיי הוא עכשיו, כשאני יושב איתך, נכדתי, ומספר לך את סיפור חיי.

 

תנועת פיונירים: "תנועת פיונירים היא תנועת נוער לילדים המופעלת על ידי מפלגה קומוניסטית. בדרך כלל, התנועה כוללת ילדים בגיל בית ספר יסודי – בגיל מבוגר יותר הם עוברים לתנועה הקומוניסטית המיועדת לנערים ולצעירים (בברית המועצות הייתה החברות בקומסומול מוגבלת לגילאי 14-28). בברית המועצות הילדים התקבלו לתנועה בגיל 10-11 והיו חברים עד להגעתם לגיל 14. החל משנות ה-50 של המאה ה-20 היה מקובל שכמעט כל הילדים היו חברים בתנועה. רק ילדים בעלי התנהגות גרועה במיוחד והמסרבים מטעמי דת לא היו חברים בתנועה". ויקיפדיה

תשע"ו, 2016