מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1938 שנה לפני שהתחילה מלחמת העולם השנייה.במלחמת העולם השנייה היה מצב של רדיפה אחרי היהודים והגרמנים רצו להשמיד את היהודים.הורי, אני, וקרובי משפחה נוספים שהם: דודי, דודתי ובת דודה נוספת היינו בגטו ולאחר מכן התחבאנו ביערות ובסופו של דבר התחבאנו בבור מתחת לאדמה אצל איכר.

 

כשהסתיימה המלחמה ההורים שלי לא רצו להישאר בפולין ושאפו לעלות לארץ ישראל שעוד לא הוכרזה כמדינה.אך שני דברים מנעו מאיתנו:

א.היציאה מאזור השליטה של הרוסים.

ב.העלייה לארץ שלא הייתה חופשית מכיוון שבישראל שלטו הבריטים והם נתנו להיכנס לארץ רק על פי רשיונות מיוחדים ולכן היה צריך לברוח מרוסייה לפולין, ומפולין לאזור נגיש יותר לעלייה שזה היה גרמניה ומגרמניה להמתין עד שנקבל אישור עלייה לארץ.

 

היו אנשים שלא קיבלו אישור ועלו בעלייה ב' (שהייתה לא חוקית) וחלקם הוחזרו לאירופה על ידי הבריטים וחלקם הצליחו לעלות לחוף של ארץ ישראל ונשארו פה. אנחנו הצלחנו לברוח מרוסייה לפולין, מפולין לגרמניה, ובגרמניה המתנו עד שנקבל רישיון לעלייה. בגרמניה שלטו באזור שהיינו בו האמריקאים והם הקימו מחנות לעקורים. בלמפרטהיים היה אחד ממחנות העקורים ובו התיישבנו.למפרטהיים נמצאת בקרבת העיר פרנקפורט בגרמניה.

 

במחנה שהינו שנה וחצי והמתנו לקבלת אישור לעלייה לארץ ישראל.כל הזמן היינו בחרדה ולחץ שלא יקרה לנו שום דבר רע ובלמפרטהיים האמריקאים דאגו לנו למגורים והוציאו את הגרמנים מהבתים שלהם ושיכנו שם את היהודים. אני גרתי בבית שאבא שלי (שהיה רופא) קיבל והיה לנו שם חדרים ומיטות והצלחנו לקיים חיים יחסית רגילים. מפני שזמן השהייה היה ארוך, במקום התארגנו בתי ספר, חוגים, תנועות נוער, חיי תרבות ובסך הכול חיה במחנה קהילה נורמלית.

 

במחנה גרו אלפי יהודים שרובם באו מפולין אך גם מצ'כיה, מהונגריה, מרוסיה וכולם המתינו לעלייה לארץ.המחנה התנהל באמצעות האנשים שהתגוררו בו ובעזרת מוסד שנקרא אונרה שמטפל בפליטים. את המחנה ניהלה אישה צעירה ששמה היה מטילדה אופטדל והיא הייתה ילידת נורבגיה. היא הייתה בחיל השלום של האונרה. היא הייתה אחראית על האנשים שגרו שם, על חיי הקהילה שלהם, על האוכל שקיבלו, שבית הספר יתנהל בתנאים טובים, שלא יגנבו ושלא יעשו דברים לא מקובלים. האנשים שגרו שם, כולם היו ניצולים של המלחמה. מהמשפחה היו איתי הורי, דודי משה, דודתי הלה, בן דודי מארק, ובת דודתי הרמינה, הייתה בחורה שניצלה איתנו בשם רוז'קה והיו הרבה ילדים אחרים.בנוסף, הגיעה מרוסיה בת דודותי ריטה עם אמה, דודתה ובן דודה אשר גורשו לשם עם פרוץ המלחמה.

 

מחברי יש היום בארץ נער אחד ששמרתי איתו על קשר ושמו חיים פריימן.חלק מהאנשים נסעו לאוסטרליה, לקנדה, לארצות הברית וכולם עזבו את אירופה.את בית הספר ייסד וניהל דודי משה והוא הדריך את כל בית הספר.

 

היו מורים שחלקם היו חובבים ולא מקצוענים אך בזכות הידע שלהם בשפה העברית הם לימדו אותנו .למשל המורה שלי מכיתה א' קוראים לה לאה רזניק והיא היגרה לארצות הברית אך לפני מספר שנים ביקרה בארץ ופגשתי בה.חלק מהחברים שהיו לי היגרו לארצות שונות ולא הגיעו לארץ וחלק מסויים היגרו לארץ אך עם רובם אין לי קשר.

 

לסיום, אני רוצה להוסיף הקבלה בין מצבינו לאחר המלחמה לבין המצב כיום בעולם ובמיוחד באזור שלנו בו ישנן מלחמות אכזריות. אוכלוסיית מבוגרים וילדים נאלצת לברוח על נפשם והופכים לפליטים בדומה למה שהתרחש לאחר מלחמת העולם השנייה. גם הם זקוקים לעזרה וחלקם זוכים ממדינות אירופה ומארגונים שונים כמו שארגון אונרה עזר לנו.

 

תשע"ו