מאגר סיפורי מורשת

נולדתי  בעיראק בשנת 1945. היו אז פרעות והתעללו ביהודים. רצו לתלות את אבי מכיוון שהיה ציוני. נאלצנו לעזוב את הבתים ולוותר על רכוש רב. באישון לילה ברחנו לפרס. שם נהג המונית גנב את כל התכולה שהייתה במונית ועוד פעם נשארנו בחוסר כל. גרנו במלון עד שהרשו לנו לעלות ארצה.

 

הגענו ארצה ישר לשער עלייה ומשם למעברה. במעברה שרדנו בנס ומשם עברנו לירושלים הקדושה. עלינו ארצה מעירק בשנת 1951. גרנו במעברה בערך חצי שנה. באותה תקופה היו שיטפונות ונאלצנו לעזוב. היינו משפחה מרובת ילדים- 11 ילדים. אחותי חלתה בפוליו, אבי נאלץ לקחת אותנו במהירות לירושלים. מצאנו דירת 2 חדרים בנחלאות, כאשר האמבטיה והשירותים משותפים, והמטבח גם, אך היה עדיף על המעברה. אז גילינו שירושלים זה המקום שלנו. עד היום אנחנו גרים שם, 62 שנים בירושלים גרמו לנו להבין שאת ירושלים אנחנו לא עוזבים!

 

למדתי בבית  ספר אליאנס. כיוון שהייתי עולה חדשה ולא ידעתי עברית, כל הילדים צחקו עלי שהעברית שלי גרועה מאוד. בהפסקות הייתי מאוד בודדה כיון שהילדים לא שיתפו אותי במשחקים. מהר מאוד למדתי עברית ונעשיתי יותר חכמה מאחרים. התחלתי לקרוא ספרים בשפע, והעברית שלי מאוד השתפרה. לאחיי הגדולים לא היה אולפן ללימוד עברית, הם היו בני 16-17 ושיבצו אותם בכיתה א' עם בני 5-6 על מנת ללמוד עברית. הם ברחו מבית הספר כיוון שהתביישו להימצא שם, ואני נאלצתי ללמד אותם עברית אחר הצהריים כיוון שאני למדתי את השפה במהירות. בגיל 8 שלחו אותי לקנות פיתות, בדרכי למאפייה רדף אחרי כלב ונשך אותי בכף הרגל. מאז יש לי טראומה מכלבים. 

 

בית ומשפחה   

 

את בעלי היקר הכרתי בשנת 1969 בקולנוע חן הירושלמי, כאשר באתי לשם מכיוון שחברתי הטובה לקחה אותי לראות את החבר שלה. לבסוף אני מצאתי את אהבת חיי. בעלי עבד בתזמורת רשות השידור והוא מומחה להכשרת ילדים לנגינה, כמעט בכל כלי הנשיפה ממתכת. לכן נסענו לכל מיני יעדים בעולם.

 

כעבור שנה מיום נישואינו נולדה בתי נוגה (אמא של רעות נכדתי הבכורה). לאחר 4 שנים נולדה בתי השנייה דנה ולאחר 3 שנים נולד בני דורון. מילדיי יש לי היום 5 נכדים. 

בעלי כל הזמן מלמד את הנכדים מוזיקה. הוא מלמד אותם לנסות את כל כלי הנשיפה שיש בבית וכולם מנגנים על פסנתר, אך ללא ספק עברנו הרבה תלאות בשביל להגיע לרגע הזה.