מאגר סיפורי מורשת

שמי ריקי גרוברמן מאבן יהודה, נשואה ליוסי, אמא של דודי, מיכל ולימור סבתא של ליה,יולי, ניתאי, גילי, רוני ואורי. נולדתי בישראל בשנת 1952, ב – 14 לחודש פברואר הקר, אחות צעירה לאחי הבכור יהודה. הוריי, ליאון וגניה קליסקי, קראו לי רבקה, על שם שתי סבתותיי.

ט"ו בשבט הגיע, אמי קיבלה צירים חזקים. באותם הימים גרו הוריי ואחי בכפר קטן בצפון בשם יוקנעם. הכפר היה מבודד ורחוק מהכביש הראשי. לאבי לא היה איך לפנות את אמי לבית היולדות, הנמצא בעפולה, ולכן רץ לכביש, עצר משאית שעברה וביקש מנהגה שייקח את אמי בדחיפות, לבית היולדות. הנהג הספיק להגיע בזמן ולשמחתה של אמי נולדה לה בת. גדלתי ביוקנעם עד גיל שלוש ולאחר מכן עברנו לפתח תקווה.

מגיל צעיר מאד שמעתי בבית את הסיפור הקשה של הוריי, על ילדותם המאושרת שנגדעה באכזריות, על הימים הקשים בתקופת השואה, על תחושת הייאוש והבדידות שלאחר המלחמה, על העלייה לארץ וקשיי הקליטה ועל הקמת המשפחה החדשה, שלשמחתי, הלכה וגדלה עם השנים.

סיפור ההישרדות של סבתא גניה

אמי, סבתא גניה, הייתה בת 17 כשהכל התחיל. הנאצים פלשו לפולין והגיעו לעיירה קולו, שם התגוררו אמי ומשפחתה, משפחת דניאלביץ' האם רבקה, האב יהודה, האחים והאחיות – פולה, חנקה, שרנקה, משה הירש, ישראל תנחום ואימי.

הנאצים הטילו גזרות קשות על הקהילה היהודית: סגרו חנויות בבעלות יהודית, לקחו את הרכוש והבתים, צמצמו את מקום המחייה שלהם וחייהם הפכו להיות בלתי נסבלים.

יום אחד הודיעו הגרמנים שעל כל משפחה למסור את אחד מילדיה  שיילקח למחנה עבודה. הוריה של אמי, יהודה ורבקה ז"ל, החליטו שהיא זו שתצא מהבית מאחר ואחותה, שהייתה גדולה ממנה, ידעה לתפור וזה עזר להם בכלכלת הבית.

סיפור פרידתה של אמי ממשפחתה נצרב בזיכרונה ואינו מרפה. בכל יום מאז, במשך עשרות שנים, עדיין רואה ושומעת בדמיונה את אביה רץ אחרי המשאית, בוכה ומתחנן בפני הנאצים שלא יפגעו בבתו האהובה. רואה בדמיונה את החייל הנאצי מכה את אביה באלת ברזל ומושלך על השלג כשידיו מושטות בנפנוף של פרידה. מאז אותו יום ארור, לא ראתה עוד את משפחתה.

היא נלקחה למחנות עבודה רבים וקשים, אך למזלה הייתה עם חברתה הטובה ביותר לוטקה, שלא נתנה שיפרידו ביניהן ועשתה ככל יכולתה כדי לעזור לה ולהציל אותה.

במחנה הנורא מכל, אושוויץ –בירקנאו קעקעו על ידיו של כל יהודי מספר. המספר שקועקע על זרועה של אמי הוא:57171. במחנה זה הייתה אסירה במשך כשנתיים ועבדה במפעל  "אוניון" לייצור נשק לנאצים. פעמים רבות הייתה כבר בדרך לקרמטוריום (למוות בשרפה) והצליחה להינצל בזכות חברתה לוטקה, בזכות המיומנות והמקצועיות שלה בהרכבת פצצות ובזכות מזל גדול.

במהלך התקופה הנוראית במחנה, חלתה מאד ונלקחה לבלוק 25 שהיה ידוע כבלוק המוות. יום אחד, עברה שמועה בקרב האסירות  שבעוד כמה שעות יילקחו כולם לקרמטוריום. בהחלטה של רגע שנראתה  ללא כל סיכוי, החליטה  אמי שהיא חייבת לעשות הכול ולברוח משם מיד. מאות מהאסירות ששמעו שאלו הן שעותיהם האחרונות התחילו מתוך ייאושש לדחוף את שער הבלוק עד  שקרס. אמי הייתה הראשונה שהצליחה לצאת ולברוח חזרה לתוך המחנה. היא הייתה היחידה שהצליחה לצאת בחיים מבלוק 25 ולהישאר בחוץ ובחיים!

סיפור צעדת המוות

בינואר 1945 יצאו אמי וחברתה לוטקה, יחד עם עוד עשרות אלפי אסירים ואסירות לצעדת המוות שהייתה קשה, איומה ונוראית. ארבעה חודשים צעדו בשלג קשה בתנאים בלתי נסבלים ימים ולילות כשלגופם רק פיג'מת פסים דקה ועליה היה טלאי מגן דוד צהוב וללא נעליים או גרביים. חלק מהדרך הלכו ברגל וחלק ברכבות מסע של בהמות.

היה ידוע לכל שמי שנופל לא יכול לקום ולכן מת. רבים רבים מתו בדרך. פעמים רבות נפלה אימי, אך חברתה הטובה לוטקה לא הניחה לה למות, הרימה אותה ולפעמים אף סחבה אותה ובכך סיכנה את חייה שלה, אך הצילה את חייה של אמי.

סיפור הכלי המיוחד – הסיר

בזמן צעדת המוות לא היה כמעט דבר לאכול מלבד פרוסת לחם וקצת מים חמים שבושלו בהם קליפות של תפוחי אדמה וקראו לזה "מרק". רבים גוועו ברעב ומתו מהקור העז. מידי פעם היו עושים הפסקה של כמה ימים בהליכה. באחת הפעמים שכבה אמי, באפיסת כוחות בפינה ביער, כשלפתע הגיעה אליה לוטקה בריצה כשהיא מחביאה משהו מתחתת לחולצתה. היה זה כלי מפח, כמו דלי קטן של ילדים עם ידית. לשמחתה של אמי היה הכלי מלא במרק אמיתי, אותו הצליחה לוטקה לגנוב משומרת נאצית שנרדמה והכלי לצידה. כמה שמחו לחלוק במרק אמיתי, ולא במרק שנתנו לאסירים! השומרת הגרמנייה לא הרגישה שהכלי נגנב ממנה.

אימי לקחה אבן חדה וחרטה על הכלי מגן דוד. מאז היום ההוא, שמרה אמי את הכלי ורק בשנה האחרונה העבירה לי אותו למשמרת. הכלי המיוחד שמור אצלי ומסמל בעיני את ערך החברות ואת מלחמת ההישרדות של אימי.

סיפור השחרור מהשואה!

אחת מהפסקות ההליכה, בצעדת המוות, הייתה בתוך מחנה נטוש בשם מלחוב בגרמניה. היה זה בשלב שהגרמנים הבינו שהאמריקנים, הרוסים, והאנגלים משיגים אותם ולכן ברחו והשאירו את היהודים לבד בתוך המחנה.

בתאריך 5.5.1945 נשמע לפתע רעש של טנק בתוך המחנה. פחד ובהלה אחזו בכולם מפני שחשבו שהנאצים חזרו! אך לפתע נשמעו צעקות ברוסית: "יש פה יהודים! יש פה יהודים!" ואז הבינו כולם שבאו להציל אותם, לשחרר אותם. לאט לאט התחילו, אחד אחרי השני, לצאת מהמחבוא. החיילים הרוסים שראו את הניצולים במצבם הנורא, התחילו לבכות מרוב התרגשות והוציאו מתוך הטנק שלהם בגדים חמים ואוכל ונתנו ליהודים. לאחר שחרורה ממחנה המוות, שקלה, אמי, 24 קילו. הייתה רזה מאד – שלד עצמות, חולה ומיואשת.

החזרה הביתה לקולו

אימי וחבריה השורדים רצו רק דבר אחד: לחזור הביתה לקולו, לראות האם מישהו ממשפחתם שרד… אולי משהו מהבית עדיין קיים… כשהגיעו לקולו גילו שהפולנים השתלטו על בתיהם וכל היהודים שנשארו, נרצחו במשאיות הגז במחנה המוות חלמנו הנמצא כמה ק"מ משם.

היה מאד מסוכן להישאר בקולו אך אימי שמעה שאחיה ישראל תנחום שרד את אושוויץ ואת צעדת המוות. היא חיכתה לו בתקווה גדולה לפגוש את היחיד ששרד ממשפחתה, אך מישהו סיפר לה שיום לפני שצעדת המוות הסתיימה הוא נרצח.

הפגישה בין אמי לאבי

השורדים המעטים מקולו חזרו מיואשים ומאוכזבים לגרמניה. בגרמניה שלאחר המלחמה, התקבצו שורדים רבים, ביניהם היה אבי, סבא ליאון ז"ל,שגם הוא שרד את השואה. מכיוון שלא היה לניצולים לאן ללכת, לא היה להם בית לשוב אליו, הם התחילו להתקבץ יחד בבתים נטושים של גרמנים שברחו.

אבי ז"ל ראה את אמי ומיד התאהב בה. הוא חיזר אחריה במרץ ורצה  להתחתן אתה, אך אמי הסכימה רק בתנאי אחד: שלאחר חתונתם יעברו להתגורר בקנדה, מפני שדודה לוטקה, חברתה הטובה והאהובה, נסעה לקנדה. אבי אכן הבטיח לה והם התחתנו. מאחר ולא היה להם עדיין אישור להיכנס לקנדה, נסעו הורי לצרפת, שם גר דוד של אמי ושם גם נולד אחי, יהודה.

כששמע אבי שהוקמה מדינת ישראל ושפרצה כאן מלחמה, החליט שלא נוסעים לקנדה, אלא עולים למדינת ישראל. הוא הרגיש שמקומו כאן, בארץ ישראל, ורצה לקחת חלק בהקמת מדינת היהודים. הוא קנה כרטיסים והעמיד את אמי בפני עובדה: אנחנו עולים למדינת היהודים ולא לשום מקום אחר!!!

העליה לארץ ישראל והקמת המשפחה החדשה

הוריי ואחי הגיעו לארץ באוניה נגבה, שהו במחנה עולים בחיפה ולאחר מכן עברו ליוקנעם שם נולדתי. הם זכו להקים משפחה חדשה, במדינת ישראל, פה נולדו להם שישה נכדים והיום יש לאמי עשרה נינים!!! בצד הזיכרונות הקשים והגעגועים למשפחתה, מלווה את אמי תחושה של ניצחון וגאווה: מזוג ניצולים בודדים בעולם, הצליחו להקים משפחה לתפארת, שכולם חיים בארץ ואוהבים את המדינה.

לפני כמה שנים, ביקרתי עם אמי במחנה אושוויץ – בירקנאו. כשיצאנו ממנו, הביטה אמי לאחור ואמרה:

"זהו, אני מעבירה אלייך את לפיד הזיכרון, כעת, הוא בידייך!…"

הזוית האישית

סבתא רבקה – ריקי: בתהליך העבודה הזה אני מרגישה שנוספה לי עוד שותפה שנושאת יחד איתי את הלפיד – נכדתי האהובה יולי.