מאגר סיפורי מורשת

 נולדתי בשנת-1950 להורי לאון אבלס ואוריקה. הם נפגשו בסוף מלחמת העולם השנייה.

גדלתי בבוקרסט, בירת רומניה.

הלכתי לגן ולבית הספר, אבל הייתה אנטישמיות גדולה. ילדים היו רודפים אחרי וצועקים לי יהודייה.

כל בני המשפחה שלנו (אח של אבי, סבי מצד אבי, אח של אמי עם אשתו וסבתא מצד אמי) עלו לארץ, ולכן הורי החליטו שגם אנחנו נעלה לארץ.

הורי הגישו בקשה לעלות לישראל.

מיד עם הגשת הבקשה הם פוטרו מהעבודה, ורק בשנת 1961 קיבלו אישור לעלות ארצה. עד שעלו ארצה הם עבדו בעבודות מזדמנות או במשרות זוטרות.

  אסרו עלינו לקחת דברים, והורי התחילו הכל מהתחלה- לא היה קל. שני הסבים שלי שהיו כאן נפטרו, ואני לא הספקתי להכיר אותם. אבל הכרתי את הדודים ושתי בנות דודות שנולדו כאן בארץ. בארץ למדתי בביה"ס היסודי "גימנסיה ריאלית" בראשל"צ. למדתי שירטוט מכונות והתגייסתי לצבא (צה"ל).

אחרי השחרור פגשתי בחור נחמד ונשאנו.

 נולדו לנו שלושה ילדים חמודים ומקסימם דרור, ניתי ואריאלה. עבדנו שנינו בשיבא (בית חולים תל-השומר).

אני ראש צוות קבלת חולים ובעלי ראש ענף מנהל ומשק. במסגרת העבודה קיבלתי פרס עובד מצטיין.

הילדים גדלו ונשאו. נולדו להם ילדים חמודים,  ולי נולדו חמישה נכדים מקסימים עמית, איתי, גל, רוני ונועה. ב-2003 יצאתי לגמלאות, ועכשיו יש לי זמן להיות יותר עם המשפחה. הילדים המליצו לי לקנות מחשב כדי שיהיה לי מה לעשות ולא להשתעמם, ועכשיו הגעתי לביה"ס "הלל" ואני לומדת בקשר הרב דורי עם נכדי איתי.