מאגר סיפורי מורשת

היום יום העצמאות ה-69 למדינת ישראל, שמחת החג והסובב מעלים שוב ושוב זכרונות ילדות והשוואות של אז והיום.

נולדתי ב-1945 בתל אביב בבית החולים הדסה שברחוב בלפור 3 שנים לפני הכרזת המדינה. רק בגיל מאוחר יותר בביקורי במוזיאון בשדרות רוטשילד באולם בו הוכרזה הקמת המדינה, הבנתי את הרגע בו הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. כילדים נהגנו לבקר הרבה במוזיאון בתערוכות הציורים.

היום במקום בית חולים "הדסה" מתנוסס מגדל יוקרתי למגורים. בילדות תל אביב נראתה ענקית, אך לא צפופה כהיום ונהגנו לטייל בה רגלית ברוטשילד, דיזינגוף, בן יהודה שמות של אישי ציבור שהתנוססו על הרחובות. בהכרזתו אמר בן גוריון ש"תל אביב" היא בירתה הזמנית של המדינה. וכיום מכונה העיר "מדינת תל אביב" עיר ללא הפסקה.

תשע שנותיי הראשונות עברו עליי באזור התחנה המרכזית הישנה, נוף ילדותי היה רציפי התחנה המרכזית. אוטובוסים, מוניות והמון אדם שעובר ונוסע מתל אביב לכל הארץ או מגיע משם. מתוך סקרנות של ילד תמיד חלמתי ודמיינתי את נסיעתם של האנשים. אזור התחנה המרכזית הישנה ננטש על ידי האוטובוסים ב-18.8.1993 ופעילותם הועברה לתחנה המרכזית החדשה ברחוב לוינסקי. גרתי ברחוב ארלינגר אשר ניפגש עם רחוב סולומון ובמקום המפגש שכן לו בניין בית קפה "עטרה" על שתי קומותיו הפרוס גם על רחוב פין. בניין זה, שהיו בו משרדים בקומה השנייה ולמטה ברחוב פרט לקפה גם חנות צעצועים, מסעדה וחנות נקניקי "אס", נבנה על ידי אבי ז"ל בשביל מר שיינבאום.

לימים, עם נטישת התחנה, הפך הבניין (המיועד להריסה ומתוכנן למגדלי יוקרה) לחממת פשע כמו כל אזור התחנה הנטוש. והוא קשור גם למקרה שנכדו של אברהם שיינבאום שפשע בארצות הברית  וברח למדינה לכאן. בהיותו כלוא לפני הסגרתו לארצות הברית הצליח להבריח נשק ולהתאבד בכלא. משהו כמו סגירת מעגל. מצפון לשכונת המגורים חלפה לה הרכבת לירושלים, אשר יצאה מתחנת בית הדר, חצתה את דרך פתח תקווה (היום דרך בגין) והמשיכה לירושלים וחזרה. כיום נמצאים בה חלק מנתיביי איילון ובה נכנסים רכבים למקג ת"אט.

בשנת 1954 עברנו לצפון ת"א, ליד הקריה וכילד נפעמתי מבניין קומות שבחצרו גינה עם צמחייה כמו כל בתי השכונה, למרות שהרחוב עדיין לא היה סלול. כיום במפגש הרחובות עם "אבן גבירול", "חשמונאים", ויהודה הלוי מתנוסס לו "בית אליהו", אשר נבנה על השטח שהיו בו מסגריה ואורוות סוסים עם הגיענו למקום.

הייתי חבר בתנועת הצופים "הייה נכון". תנועה שחרתה על דיגלה לסייע, לעזור ולהתנדב בקהילה. כעופר צעיר הייתי בשבט "קהילה ברח' מלצ"ט וחשמונאים", כיום במקום הצריף מתנוסס לו בניין מגורים. ליד ביתי בחצר התיכון עירוני א' שכן הצריף של קן הצופים הקשישים, היום שוכן לו בכבוד הסינמטק של ת"א.

לימים עברתי להיות חניך בשבת "צופי דיזינגוף". הצריף היה ברחוב אבן גבירול ליד רח' בלוך. צמוד לחלקו האחורי של גן החיות ת"א. מתחת לבריכת השחייהשעל הגבעה  שכן "גן הדסה". כיום עומד שם בניין עיריית תל-אביב ובחזיתו כיכר העיריה. שם ב- 4 לנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין על רקע פוליטי ואז הוסב שם הכיכר לכיכר יצחק רבין על שמו, והוקמה לו פינת הנצחה בכניסה לבניין.

כן נכון אנו מתבגרים וגם העיר משנה פניה. מתחבאת וגדלה ומתנוססת לגובה. נחל איילון שהציף כל חורף את השכונות שלידו הפך לנתיב תנועה מרכזי, עורק סואן בכניסה וחוצה את ת"א ומכונה כביש 20. מצדדיו נתיבי נסיעה לרכב ובאופקו פסי הרכבת שנמתחו מדרום ועד צפון הארץ. כביש 20, דרך איילון נפתח באפריל 1982 מקטע ראשון מחלף השלום (הקריה) עד גשר ההלכה, אך ממשיך להתארך גם כיום בנתיב מקביל לכביד 2 ו- 4.

כחניך בשבט צופי דיזינגוף והיותי  נער להתפארת המדינה וקידומה עם האידיאלים ששררו הייתה במקביל תנועת התנדבות גדולה מחו"ל. כמוהם גם אנו התנדבנו בכל קיץ לסייע בקיבוצים. בשנת 1961 במחנה עבודה בקיבוץ "פרוד" קטפנו תפוחי עץ. בשנת  1962 בקיבוץ "גדות" עסקנו בקטיף, אך אני ומתנדב מאנגליה בשם בוב עבדנו בפלאחה והערמנו את ערימות החציר לעגלת הטרקטור שנשאה אותם לאסם בקיבוץ. זאת תחת ירי אש חיילים סוריים עלינו מהרמה לכיוון השדות.

כמו כן בסוף שנות ה- 50 התנדבנו לכיבוי אש ת"א ולמעשה היינו הגרעין של "צופי אש", שמתנדבים גם כיום בתחנות הכיבוי בארץ. ההתנדבות בקיבוץ "גדות" בשנת 1962 כל העת עולה וצפה אצלי. כשאני עושה את דרכי לבני ומשפחתו ב"קיבוץ אורטל" ברמת הגולן. חולף אני על פני הקיבוץ ובעליות וירידות מהרמה רואה את התמונה שבה ראו אותנו החיילים הסוריים.

בפעם הראשונה לאחר מלחמת כיפור בשנת 1973, כשירדנו מהרמה הבנתי את השליטה המלאה של הסוריים עלינו וטוב שהיום הרמה בידינו פורחת ולא רק מוצבים צבאיים עליה.

זו המדינה שלנו, הכי טובה שבעולם, ארץ חמדת אבות לבנות ולהיבנות בה.

הזוית האישית

 חנן בן יוסף: לסיום, נעים להיזכר בעבר בערגה לחיי הפשטות שהיה בהם הכל. תחושת יחד למען מטרות משותפות, אך גם לקבל את הקידמה הטכנולוגיות טוב לנו. וכל התורם להתפתחויות נוספות ולחיים טובים יותר ואולי גם קלים יותר בניטרול השפעות סביבתיות רעות  הרי זה מבורך.