מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

להיות שונה – להיות רבה

ליאה ותמר
תמר קולברג
איך ילדה מחדרה מגיעה להסמכה לרבנות

השעה היא שעת הפסקה בחצר בית הספר אחד העם (בחדרה). בתוך השלולית הענקית משתקפים צבעי ירוק זית, כחול כהה ובורדו. כל ילדי בית הספר לבושים בשכמיות כנגד הגשם ולהן פתח בכל צד של הגוף שמבעדו אפשר להשחיל החוצה את הידיים. כשצועדים הביתה הילקוט שעל הגב מסתתר תחת השכמיה והעיניים מציצות מתוך כובע משולש (מעין מטפחת) המזדקר כלפי מעלה. בתוך המולה חדגונית זו יש שתי ילדות שלבושן יוצא דופן באופן קיצוני אחותי ואני. שתינו לבושות במעילי גשם משובצים בשלל צבעים, בעלי שרוולים ושורה של לחצנים מלפנים. על ראשינו כובעי דייג עגולים התואמים במראה למעילים. ברור שאחותי ואני לא יכולנו להסתיר את מראינו השונה. ובכך לא הסתיים השוני החיצוני: גם המכנסיים והחולצות שלנו היו שונים. המכנסיים היו מכנסי ג'ינס בעלי רוכסן (ריצ'רץ') מלפנים שגרמו לחברינו לצחוק ולהגיד שיש לנו מכנסיים של בנים.
 
צריך להסביר שבאותם ימים כשהייתי ילדה לכל הילדים היו בגדים זהים שנקנו מהספקים המעטים שהיו ב"מושבה". במסיבות היו לנו את השמלות הכי מהודרות ונעלי לק נוצצות עם סרטים. את כל הבגדים שלנו קבלנו במשלוחים מיוחדים מסבא וסבתא (ההורים של אבי וההורים של אמי) שהתגוררו בעיר בולטימור שבארה"ב.  
 
השונות של אחותי ושלי מסביבת ילדותנו לא היתה רק חיצונית. היא נבעה מהשורשים התרבותיים שהורינו, אלן ואלן כץ, הביאו עימם לחדרה מארץ מולדתם, ארה"ב. הם עלו בינואר 1951 והקימו את אחד הקיבוצים העירוניים הראשונים שהוקמו אי פעם בארץ. במשך שנה התגוררו יחד עם קבוצה של עוד ארבעה זוגות (חבריהם הטובים ביותר שעלו איתם מארה"ב) במפעל "מכניקו" שהם הקימו לשיפוץ חלקי מכוניות משומשים. זה היה המפעל הראשון שהוקם באזור החולות שסומן על ידי עריית חדרה כ"אזור התעשייה". מבחינה זאת הורי וחבריהם היו ממש חלוצים.
 
על רקע הנוף האנושי של תושבי חדרה הוותיקים ולימים הגעתם של אלפי עולים מעיראק ואירופה המזרחית, הם בלטו מאד בשונותם. כמה משפחות מוותיקי המושבה אימצו אותם באהבה, הפכו לחבריהם הטובים ביותר למשך כל חייהם ובשנים הראשונות והקשות לימדו אותם כיצד להסתדר בלי הדברים הבסיסיים שבארה"ב היו בכל בית, למשל: כיצד לבשל על פתיליה, כיצד לשמור מזון ללא מקרר, כיצד לכבס בעזרת קרש  כביסה ודוד מים. לא היה קל!  אין ספק בעיני שהורי היו חולמים אידיאליסטים. הם האמינו בדרכה של הציונות ורצו שילדיהם יגדלו במדינה עברית. ברוח זאת הקימו בית חדור ערכים של אהבת האדם ואהבת הארץ וגם אהבת התרבות היהודית ומסורתה.
 
לקראת שבת אבל בלי קשר לזמן ההלכתי של "כניסת שבת", היינו מדליקים נרות וסועדים בחגיגיות. אחרי הארוחה הרשו לי הורי לצאת ולבלות עם חברים גם אם היה צורך להגיע למקום הבילוי ולרקוד (כמנהג בני הנוער) ריקודים של דיסקוטק. כשהייתי בת 14 הורי עשו צעד משמעותי בחייהם שהשפיע עלי מאוד: הם צטרפו לקהילה רפורמית בנתניה ומאז המשפחה נהגה להגיע לתפילות בחגים ובמיוחד בראש  השנה וביום כיפור (ישנו במלון). מדי פעם הגענו לתפילה בשבת בבוקר וכך ראיתי בנות 12 עולות לתורה וחוגגות בת מצווה.
 
ההצטרפות של משפחתנו לקהילה רפורמית היתה מעשה שונה וחדש עבור חבריהם וידידיהם בחדרה ובכלל. זה היה צעד שהורי עשו כתוצאה מהרצון שלהם לגעת בשורשים היהודיים של עברם וכך להשלים פרק בזהותם. לאורך השנים הם המשיכו ללמוד בשיעורי יהדות בתנועה הרפורמית. אמי, סבתא רבה אלן, שהיתה מחנכת אהובה בתיכון בו למדתי נשאלה לא פעם לפשר העניין ה"יהודי הרפורמי" בחייה. אני זוכרת שתי התכנסויות מיוחדות בהם אמא הזמינה את הכתה שלה אלינו הביתה ובחצר שלנו התפתח דיון ערני בנושאי יהדות וזהות. כך הפכנו בעיני החדרתים שהכירו אותנו למשפחה רפורמית ראשונה ויחידה במושבה! נציגי יהדות לא מוכרת לא רק בחדרה, אלא בארץ בכלל.
 
בשנים הללו של ימי התיכון (שנות ה – 60 ושנות ה"עשרה" שלי) התחלתי להבין שהיהדות יכולה להשתנות ולהתאים יותר לרוח הזמנים. הרגשתי שבית הספר הממלכתי בו אני לומדת מקנה לי ידע דל ביהדות ובוודאי שאיננו מקנה לי כלים המאפשרים לי להבין כיצד זה שיש במציאות שוני כה גדול בין קהילות, בתי כנסת וזרמים. במושבה שלי, חדרה, הכרתי רק בתי כנסת אורתודוכסיים, כאלו שבהם הנשים יושבות בעזרת הנשים ורק הבנים עולים לתורה וחוגגים את הגעתם למצוות.
 
בנתניה, בקהילה הרפורמית (קהילת "נתן-יה") הכל היה שונה!
הסקרנות שלי לא ידעה מנוח וצמח בי לא מעט כעס על מערכת החינוך הממלכתית שלא מצאה דרך להנגיש את הדילמות האלו לכולנו. (כעבור שנים רבות כשלימדתי חוגי בני מצווה במסגרת כהונתי כרבה בקהילת "רענן" הרפורמית ברעננה, שמעתי מההורים את אותו הכעס והכאב. מדוע לא מלמדים יותר בבתי ספר ממלכתיים? מדוע אין דרך להנגיש את כל זה לילדים בגילים שבהם הם שואלים כל כך הרבה שאלות?). הצורך שלי להבין יותר ולמצוא את מקומי בעולם היהודי הפך ל"בערה פנימית" של ממש.
 
הורי היו מורי דרך ושותפים: הם עודדו אותי לשאול, לחקור ולקרוא. כבר בתיכון החלטתי ללמוד לימודי יהדות באוניברסיטה וכך אומנם עשיתי. בשלב זה בדרכי הרעיון של לימודים לקראת רבנות לא היה כלל באופק ולא עלה על דעתי (אף על פי שכבר ידעתי שנשים יכולות לקבל הסמכה לרבנות בתנועות הצועדות עם הזמן). אציין שגם לא היתה לי נטייה גדולה להאבק על זכויות נשים ונושאי מגדר היו רחוקים ממני מאד.
 
עם סיום השירות בצה"ל נרשמתי ללימודי תואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים מחשבת ישראל ותולדות האמנות. לא חשבתי על השאלה של המשך, של קריירה ותעסוקה. כל זה נדחק הצידה מול הצמאון ללימודים בתחומים שאהבתי.  אני רוצה לפתוח סוגרייים ברצף הסיפור ולהוסיף עוד דבר מה חשוב בעיני: סבא שלך, ליאה, בעלי  לו, נולד בואנקובר (קנדה). הערכים שהוא גדל עליהם היו הערכים שהכרתי מבית הורי כולל האהבה והמסירות למדינת ישראל ולתרבות היהודית.
 
סבא לו, למד בבית ספר יומי יהודי והוריו היו חברים בקהילה אורתודוכסית. אביו היה שומר שבת והמטבח בבית היה כשר (בניגוד למטבח של ההורים שלי). סבא לו היה חבר ומדריך בתנועת נוער ציונית חילונית. נפגשנו כמדריכים במחנה קיץ של תנועת הנוער ":יהודה הצעיר". גילינו כבר אז ששנינו רוצים להקים בית יהודי בדרך המתאימה לנו. ומתחילת דרכנו (נשאנו בשנת 1973) היו הנושאים של יהדות וזהות על הפרק. בשנים 1975 1977 כשחיינו בקנדה עם סבא וסבתא רבה למדתי מהם הרבה על אורח החיים היהודי שלהם ועל הבחירות והפשרות שהם בחרו לעשות, ממש כפי שהורי עשו בחדרה, אם כי בכיוון אחר.
 
נושא הכשרות למשל לימד אותי שיהדות יכולה להיות משמעותית עם או בלי שמירה על דיני כשרות. ההבנה הזאת עזרה לי כאשר בהיותי רבה בקהילה שוחחתי עם אנשים על בחירה באורח חיים יהודי משמעותי. אין תשובה אחת המתאימה לכולם, אלא יש מקום במרחב המודרני לכל הדרכים זהו דגל בתפישת עולמי היהודית. השיח היהודי של סבא לו ושלי נמשך והתפתח כל השנים. יחד בחרנו את דרכנו תוך מיזוג ערכים שקבלנו בבתים בהם גדלנו.
 
משונה היום להזכר בכך שבראשית חיי נישואינו היה קשה לסבא לו להתפלל לצידי בקהילה הרפורמית בנתניה. לא וותרתי והוא התרגל…המטבח שלנו כשר ואני התרגלתי…חשוב היה לנו לשלוח את ילדינו (אמא שלך טליה, שי ואיתי) לבית ספר תל"י החדש בהוד השרון שבו הם נחשפו ליהדות פתוחה ושיוויונית ולהרבה שאלות. היינו חברים פעילים בקהילה ובבתי כנסת בהרצליה, כפר סבא ורעננה. בחרנו כיצד לנהל את המטבח, את ימי השבת והחגים. ברור שההחלטה שלי ללמוד לרבנות קשורה למקום המרכזי שיש ליהדות בחיי מאז היותי ילדה, נערה, אשה עצמאית ושותפה בזוגיות ובחיי משפחה וציבור. אבל הנושא כשלעצמו עלה לחלוטין במקרה ובלי כל תכנון מראש.
 
כשסיימתי לימודי תואר שני בפילוסופיה יהודית (אביב 1994) הוזמנתי להרצות בכנס יהודי בארצות הברית על פרק מתוך עבודת הגמר שלי. בכנס פגשתי אשה ישראלית צעירה מעט ממני שהוסמכה לרבנות. במשך  ימי הכנס שוחחנו ללא הרף ונקשרה ביננו ידידות. אחד הנושאים עליהם דברנו היה הנושא של הסמכת נשים לרבנות. חברתי החדשה נאלצה ללמוד בבית מדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית בניו יורק מכיוון שבשלוחה הישראלית של מוסד זה לא הסמיכו נשים. "תמר" היא אמרה, "את מתאימה להיות רבה. לכי ללמוד וכשאחזור לארץ תהיה לי עמיתה לרבנות!". הייתי המומה מהרעיון החדש והמאתגר שהיא הניחה לפני.     
 
עברו עלי חודשים אחדים של התלבטות: האם להמשיך במסלול לימודים אקדמי באוניברסיטה או לעשות צעד נועז, חריג ומיוחד ולהכניס עצמי למערך הלימודים של בית מדרש שבו משלבים לימודים אקדמיים עם לימודי ישיבה דתית? בשנות ה 90 לא רק שלא היו בחברה הישראלית נשים שהוסמכו כאן לרבנות אלא גם לא היו נשים שכיהנו בתפקיד הזה למעט בודדות שעלו מארה"ב.
 
המושג של "אשה רבה" היה זר ומוזר! 
סבא שלך, בעלי, גם הוא לא ידע איך להתיחס לרעיון החדש שלי והתלבטנו יחד: כיצד זה ישפיע על חיינו ועל כל המשפחה? איך מאזנים בין חיי הבית לתפקיד התובעני של רב קהילה? היו לנו הרבה שאלות ומעט תשובות.  ההחלטה התקבלה ובאוגוסט 1993 התחלתי את דרכי להסמכה בבית מדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית בירושלים שאז בדיוק פתח שעריו לנשים במסלול לרבנות.
 
סבא לו היה שותף ותומך כל הדרך. אמא שלך, טליה בתנו הבכורה, (אז נערה בת 15) "השביעה" אותי לא לשוחח על הנושא באזני חברותיה מכיוון שזה נראה לה כל כך משונה מה בדיוק היא תגיד לחברים?! איך מסבירים החלטה כזאת שאין לה תקדים בחברה הישראלית?גם שי שהיה קרוב למועד בר המצווה שלו לא במיוחד רצה לפרסם את מה שאמא שלו עומדת לעשות בין החברים. רק איתי הקטן שהיה ילד בן ארבע, פשוט גדל עם העובדה ותמיד התיחס לנושא כדבר הטבעי ביותר. 
 
כך החלה תקופה של ארבע שנות לימוד שהובילה להסמכה בסוף שנת 1997. הילדה החדרתית השונה כלך כך מסביבתה בחרה בדרך חדשה ולא מוכרת דרך אשר זימנה ומזמנת גם עכשיו אתגרים, הרפתקאות, שאלות ותשובות. זוהי דרך של חיים עבורי,  דרך שבעיני ממשיכה את ההרפתקאה הציונית שהורי, אבל בדרכי שלי. למדתי שכל דבר שנובע עמוק מתוכנו יכול לשמש כוח חיובי ובונה.
 
אני אסירת תודה על הזכות לחיות את חיי כך מתך בחירה וסקרנות המזדמנים מול כל אופק חדש שנפתח לפני. 
 
תשע"ו

מילון

רבה
אישה שקבלה הסמכה לרבנות ורשאית כהן בתפקיד רבני. רבנית לעומת זאת היא אשה הנשואה לרב.

מושבה
כך קראו לכל המקומות הראשונים שהוקמו בארץ לפני קום המדינה ושלא היו לא קיבוץ ולא מושב.לדוגמא: חדרה, זיכרון יעקב, פתח תקווה ורעננה. במשך שנים רבות גם אחרי שחדרה גדלה והפכה לעיר, המשיכו וותיקיה להגיד "אני הולכת למושבה" (כשהם מתכוונים שהם יוצאים למרכז העיר).

קיבוץ עירוני
שם שניתן לקבוצות צעירים המקימים בעיר מסגרות חיים המבוססות על שיתוף משאבים וחיי קהילה הדוקים הכוללים עבודה למען שיפור וקידום כלכלי, חברתי וחינוכי של האוכלוסיה.

אידיאליסט
אדם המאמין שהגשמת הרעיונות והערכים שלו היא הדבר החשוב ביותר והוא מוכן להקריב למענם הרבה.

התנועה הרפורמית
זרם ביהדות זמננו אשר לפיו אין צורך לקבל את המסגרת ההלכתית כמגדירה בלעדית של הדת ושל אורח חיים יהודי. אלא כל קהילה וכל אדם בוחר את דרכו הדתית ואת הביטוי לחייו כיהודי תוך כדי לימוד, חיפוש אחרי משמעות וחיבור בין מסורת העבר וחיי ההווה.

התנועה הקונסרבטיבית (או המסורתית)
זרם ביהדות זמננו המכיר בהתפתחותה והשתנותה של ההלכה ועל בסיס זה משלב בין ההלכה המסורה מן העבר והעדכון המתמיד שלה בכל דור.

יהדות אורתודכסית
כינוי שניתן לזרם ביהדות שבחר את הסיסמא "חדש אסור מן התורה" ובכך נוטה למזער או להצניע את השינויים החלים בהלכה מדי דור תוך הבלטת הקבוע והיציב שבה. הערה חשובה: בכל התמונה הזאת לפלגיה, רב העושר ורבה מדת הגיוון בכל אחת ואחת מן הדרכים.

בית ספר יומי יהודי
השם של כל מוסדות החינוך בארה"ב שבהם בית הספר כולו הוא בית ספר יהודי (פרטי) ומשלבים בו לימודים כלליים בכל המקצועות כנהוג בבתי ספר ממלכתיים לצד לימודי יהדות ועברית. (להבדיל מבתי ספר יהודיים פרטיים המתפקדים כמה שעות בשבוע אחר הצהריים בלבד).

בית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית
מוסד האם ממקום בניו יורק jewish theological seminary. השלוחה בישראל ממוקמת בירושלים ונושאת את השם מכון שכטר.

ציטוטים

”"אם תרצו אין זו אגדה" (אמר הרצל חוזה המדינה בהתמדה וברצון תמיד אפשר להגשים חלומות). “

הקשר הרב דורי