מאגר סיפורי מורשת

"חייו של אדם הם הספר שלו"   (ר' דוד)

נולדתי בשנת 1931, להורי: יעקב וחנה שרה. נולדתי בשיקגו שבארצות הברית. הייתי ילד חולני, שסבל ממחלות קשות, מאלרגיות ומשחפת, ונאלצתי להישאר ימים רבים בבית. בכיתה יא', חגגו חברי את חמשת  הימים הרצופים הראשונים שהגעתי לבית- הספר ללא חופשת מחלה בבית.

לימודים אקדמיים באוניברסיטת שיקגו

כשסיימתי את התיכון, נרשמתי ללימודי ביולוגיה וכימיה באוניברסיטת שיקגו. באוניברסיטה פגשתי את הרב חיים קרייזווירט, ששינה את חיי והיה לדמות מרכזית וחשובה בחיי. בעקבות הפגישה עם הרב קרייזווירט, עזבתי את האוניברסיטה והקדשתי את חיי ללימוד תורה ולחינוך. בשנת- 1952, בהיותי בן- 21, נשאתי לאישה את רעייתי- ברכה, דור שני ליהודי ארה"ב, חברתה הטובה של אחותי, חוי.

באותם ימים, הוקם בשיקגו תיכון יהודי, בשם- Chicago Jewish Academy, שם לימדתי  גמרא. אחרי הצהריים הייתי נוסע לקצה השני של העיר, כדי ללמד בתלמוד- תורה של הרב שולץ. בנסיעות הארוכות האלו, הכרתי את ידיד נפשי- הרב יהודה קופרמן, שלימים ייסד את "מכללת ירושלים לבנות".

העליה לארץ- ישראל

הרב קופרמן ואני החלטנו ביחד לעלות לארץ – ישראל. בשנת 1957 עלינו לארץ וקבענו את מושבנו בשכונת בית- וגן שבירושלים. עם עלייתי ארצה, שימשתי כר"מ (רב מחנך) בישיבת נתיב- מאיר, שהייתה הישיבה השנייה שהוקמה בארץ, ששילבה גם לימודי קודש וגם לימודי חול (הישיבה הראשונה הייתה בכפר- הרוא"ה). למעשה, עד שהוקמו שתי הישיבות הללו, היו לאנשים דתיים שתי אפשרויות בלבד – או חינוך ממלכתי או חינוך במסגרת ישיבתית- חרדית. לימדתי בנתיב- מאיר במשך כעשרים שנה. (הרב דוד ועמיתיו, הם למעשה אלה שעיצבו את החינוך בזרם הממלכתי- דתי. בנתיב- מאיר נודע בדרכו המיוחדת וקנה לעצמו שם כמחנך נערץ ששיטות ההוראה שלו ייחודיות).*

לימודיים אקדמיים לבנות דתיות

חברי, הרב יהודה קופרמן, הציע לי להיות שותף בהקמת המכללה הראשונה הדתית לבנות. עד אז, לא היו לימודי תעודה לבנות דתיות. סירבתי להיות שותף, אך עזרתי וסייעתי לרב קופרמן בהקמת המכללה ועבדתי בצמוד אליו ואף לימדתי בה מהיום הראשון להקמתה ולאורך כל שנות עבודתי החינוכית. הקמת המכללה הייתה פריצת- דרך משמעותית, שלוותה בהתנגדויות רבות בקרב הרבנים, שכן היה זה מוסד אקדמי ראשון מסוגו במסגרת דתית לבנות. זוהי הייתה תפיסה דתית חדשה ולא שגרתית שבנות דתיות ילמדו לימודי- תעודה.

הקמת מוסדות לימוד מגוונים ומסגרות לימוד המותאמות לצרכי התלמידים השונים

עבדתי בצמוד לרב אורי כהן, שהגה בחדרי, את הקמת "כולל מר"ץ", מוסד שמכשיר את צוותי ההוראה של הציונות הדתית, תמכתי בישיבה זו ולימדתי בה שנים רבות. כולל מר"ץ, היה למעשה הבסיס הראשוני להקמת מפעל הגרעינים התורניים של הציונות הדתית. פיתחתי תכנית לימודים ייחודית, ביחד עם הרב שמעון אדלר, תכנית "חברותא", שמטרתה לקדם תלמידים מתקשים. הקמנו ישיבה- תיכונית לנערים, ביחד עם הרב שמעון אדלר (שעמד בראשות מנהל החינוך הדתי) שהיה אז מוסד חדש מסוגו לנערים המתקשים בלימוד הסוגיות התורניות השונות והייתי אחראי לכתיבת תכניות הלימודים בגמרא ובתורה שבעל- פה, ומאז הקמתו של המוסד, הדרכתי את צוות ההוראה בו. בשנת- תש"ס (2000) הרב שמעון אדלר יזם והקים ביחד עמי את בית- המדרש "לפניהם", שבה התקיימה קבוצת חשיבה ולימוד שעסקה בשיפור הדרכים להוראת הגמרא בחינוך הדתי. הרב דוד עמד בראשות בית- המדרש. היה זה בית- מדרש לרמי"ם מישיבות תיכוניות. התפיסה הפדגוגית שפותחה בבית- מדרש "לפניהם", השפיעה רבות על הלמידה במנהל החינוך הדתי ובעקבותיה נוצרו תכניות "תורת חיים" ו"לב לדעת", שהרחיבו תפיסה זו לתחומי דעת רבים ותפיסת הלמידה כולה. הרב דוד ליווה את התכניות והוא ממשיך ללוות את תכנית "לב לדעת" גם בימים אלו.

המשפחה

נולדו לרעייתי, ברכה, ולי שבעה ילדים: שלמה ודני, הגדולים, נולדו בארצות הברית, רחל, אהרון, פנינה, יהודה וחנה, נולדו בארץ ישראל. כשבגרו הילדים, מצאו כל אחד את דרכו המיוחדת. רובם, גם אם לא הלכו בדרכי, ממלאים היום תפקידים מנהיגותים וחינוכיים מגוונים בחברה הישראלית (בין השאר בתפקידי הוראה וחינוך, ליווי רוחני, טיפול, סיעוד ופיקוד בכיר בצבא). אני גאה בדברים שילדי עושים, הם בעלי אחריות חברתית וחינוכית, טובי- לב ומסורים לעבודתם. אני שמח מאוד כשהם מזמינים אותי להרצאותיהם במסגרות השונות או מזכירים בנאומיהם מקורות שלמדו בבית אבא. רעייתי, ברכה, ואני זוכים לראות מילדינו נכדים ונינים, המשמחים את ליבנו וגורמים לנו רוב נחת.

כוחו של סיפור

הלימוד ב"חברותא" היה מאתגר, מכיוון שהתלמידים שם היו "אלרגיים" לספרים. לא רק לגמרא, אלא לספרים בכלל. אלרגיים עד כדי שנמנעו מלפתוח אותם אחרי החוויות הקשות הרבות שהיו מנת חלקם בבית- הספר. הייתי נוהג לפתוח תמיד בסיפור ובונה סביבו את הסוגיה התורנית. חשתי אז שהשיעור הגדול ביותר שהנערים בישיבה התיכונית הזו יכולים לקבל, הוא לא רק המסר הטמון בסיפור והחשיבות שבהרגשת האחווה כלפי מעגלים הולכים ומתרחבים של האנושות, אלא עצם העובדה שיש חשיבות ולגיטימציה לסיפור, להתרחשות, לחיים. אני מאמין בסיפורים. הסיפור יוצר עניין ומלביש את הרעיון בצורה כזו שהאדם השומע יכול לעכל. אני מאמין שכאשר יש מסר עמוק, פנימי ונשגב, הסיפור הוא הדרך לתת צבע וצורה ולאפשר לתלמיד להתחבר אליו. בש"ס, בגמרא וכמובן בתנ"ך כולו- מלא בסיפורים. רואים את הנוכחות החזקה של הסיפורים לאורך כל הדורות ובכל הסוגות, במוסר ובחסידות. באמצעות הסיפור אתה יכול לנגוע בנשמה. זו הדרך היחידה, הכלי הנכון להביע את הרעיון באופן שיתיישב על הלב.

החובה להשתנות

בכיתה ב', אמרה לי המורה: "כשתגדל תבין". האמנתי לה, ועם האמונה הזאת אני מתקדם. הבנה קשורה בגדילה ובהיפתחות לשינויים. חיי היו רצופי שינויים ומהפכות, בדרך החינוכית שלי, בגישה שלי לתורה או בשאלת הדרך הנכונה ללמוד תורה וללמדה. חשובה הידיעה והאמונה שאפשר- ואף חובה- להתחדש, להשתנות, להתקדם ולהשתפר. חשוב ללמוד להיפתח לתשובות חדשות בשאלות הבסיסיות של החיים. אני חש שעלי להודות לקב"ה שזימן לי בכל תחנה ותחנה מתחנות חיי, מפגש עם דמות משמעותית בעלת שיעור קומה, שפתחה בפני דלת חדשה ויכולת שאפשר גם אחרת. כשפגשתי את רבי ומורי הראשון, הרב חיים קרייזווירט, הייתי סטודנט לכימיה בשיקגו. הוא שאל אותי למה אני לומד באוניברסיטה כימיה וביולוגיה. עניתי לו: "כי אני אוהב את זה". לעולם לא אשכח את התגובה שלו, הוא צעק- "מה?!" את ה"מה" הזה לעולם לא אשכח. הוא בעצם אמר בזה- "תגיד לי שאתה לומד כי בכך תתרום משהו לעולם. אל תגיד לי שאתה לומד כדי ליהנות! לא באנו לעולם כדי ליהנות"- את זה הוא רצה להגיד לי. לשיטתו, אדם יכול לעשות כל מה שירצה, ובלבד שיהיה למעשה שלו ערך, תכלית. השאלה שלו שינתה את חיי. הייתה לו נשמה של מחנך. אותו היום, היה היום האחרון שלי באוניברסיטה, ובאותו הרגע החלטתי להקדיש את חיי לתורה ולחינוך.

*(נלקח מתוך הספר: "לנטוע שמים"- בהוצאת מכללת הרצוג- תבונות).

מצגת סיפור חיי, שהוצגה בכנס ארצי "פורצי דרך", תשע"ז

הזוית האישית

למדתי המון על החיים של הרב דוד על האומץ לפרוץ דרך חדשה שלא הייתה מוכרת לפני כן ללכת עם החלומות שלך ולנסות להגשים אותם להתחדש כל הזמן ולחשוב אחרת על הדברים גם אם זה לא מקובל על אחרים ללכת עם האמת שלך ולתרום כמה שיותר מעצמך לסובבים אותך.