מאגר סיפורי מורשת

נולדתי 3 חודשים לפני קום המדינה בתל אביב לאמא ניצולת שואה ואבא גרמני. עם הכרזת הקמת מדינת ישראל פרצה מלחמת השחרור. מטוסים מצריים הטילו פצצות על תל אביב ופצצה אחת פגעה סמוך לביתנו. באותה שעה הייתי בעריסה על המרפסת. אבא ששהה בדירה חשב שהמרפסת התמוטטה. מהבהלה קיבל התקף לב ומת. מכאן השתנה התא המשפחתי. אמי נשארה בודדה לחלוטין, ללא קרובי משפחה. למרות הקשיים, העצב, והאבל אמא השתדלה בכל מאודה לתת לי חינוך, כייפים, בילויים, תרבות ומעל הכל עטפה אותי באהבה גדולה אך ללא פינוק יתר. אמא למדה תפירה ועבדה בבית מ – 04:00 בבוקר עד הערב, אך ידעה לארגן את עבודתה כך שמדי פעם לקחה יום חופש ויצאה לבלות איתי לבתי קפה, לקונצרטים לנוער, קולנוע, בריכה, ים, טיולים ועוד

„(לדוגמה עולות על אוטובוס לצפת ומבלות יום שלם בעיר). במקביל מגיל 7 כבר עזרתי במטלות הבית. נסעתי עם סל, רשימת קניות וכסף מזומן לקניות (צנועות) בשוק הכרמל, סידור ונקיון של הדירה ועוד. אמא גידלה אותי למודעות של חלוקת ניהול הבית בין שתינו וכשהטילה עלי משימות עד שלא הושלמו לא היו זכויות לכיף. אמא שהגיעה מתרבות אירופאית והחדירה בי את התרבות לדוגמא מעולם לא אכלנו במטבח אלא בחדר האוכל על מפה וכלים יפים.

שעת הארוחות הוקדשו גם לסיפורים על אבא. אמא סיפרה לי על מאחורי הקלעים של עבודתו  של אבא כצלם סרטי תעודה בארץ ישראל. היא סיפרה לי כיצד הכריח את אשתו הראשונה להגיע לארץ. היא לא היתה מעוניינת לעזוב את מולדתה גרמניה ולא הבינה, כמו רבים אחרים את הסכנה שמצפה ליהודים, סיפורים וחוויות מחייה עם אבי. אחד הסיפורים היה על חלום בו היא מטיילת איתי כשאני שכובה בעגלה על חוף הים ורוח נוראית קרעה מידיה את העגלה שנסחפה לים….אמא התעוררה מבועתת מן החלום. אבא מנסה להרגיעה אך לשווא. באותו היום אבא מת. אמא החדירה בי פחד גדול מחלומות ביעותים שאני נושאת עד היום.

„היא הקרינה לי אין סוף פעמים את הסרטים שאבא השאיר אחריו. היו אלה סרטים על תקומת הארץ בשנים 1935 עד 1948. הסרטים אילמים, ללא קול, ואמא הייתה נותנת לי הסברים עליהם ומקרינה לי גם סרטים משפחתיים שבו אני מתעודת עם אבא ושוב מספרת עליו. „כך בכל ילדותי למדתי להכירו, לאהוב אותו ובעיקר להעריץ אותו כאדם. „

כשבגרתי, באחת משיחות השגרה, אמא הטילה פצצה, "אבא היה גרמני נוצרי אוונגליסטי." הופתעתי מאד אך לא הזדעזעתי כי כפי שאמא תמיד אמרה לי הוא היה יותר יהודי מהרבה יהודים שהכירה. הפצצה הזו גרמה לי להעריצו אף יותר בהתחשב בתקופה הנוראית שבה הכריחו אותו להצטרף למפלגה הנאצית. הגסטפו עצר אותו למספר ימים כדי שיחתום על מסמכי גירושין מאשתו היהודיה. כשהשתחרר מהמעצר הכין במהירות את הסידורים לעזיבת גרמניה. הוא הכיר כבר את פלסטינה כי שירת כחייל בצבא הגרמני בזמן השלטון הטורקי . הוא משך את כספם מן הבנק למרות שידע כמובן על איסור השלטון הנאצי למשיכת מזומנים מעבר לסכום מסוים. ארזו כלי כסף, דברי ערך וציוד צילום בשתי מזוודות והמתינו. הם ידעו שיגיעו אליהם מהשלטונות וכך היה. אבי נימק את משיכת הכסף בציוד צילום שעליו לקנות בשוויץ. הגסטפו אישר את הנסיעה אך בליווי שלהם. כשחצו את הגבול אבי נפרד מהם לשלום והודה על הליווי כי בשוויץ אין להם סמכויות והם נאלצו לחזור למולדתם.

לימים הכרתי התאהבתי והתחתנתי עם דני. נולדו לנו שני בנים. באחד הבקרים בשנת 1989 התעוררתי מבועתת מחלום. חלמתי שאבי נכנס לביתנו לבוש בהידור ואני לא זיהיתי אותו. בחלום שאלתי אותו מי הוא ותשובתו הייתה "אה…הא את לא מזהה אותי, אך בקרוב תהיי לידי…." חרדתי מאד. הבנתי שמשהו נורא יקרה למשפחה שלי. דני הביא לי את העיתון, גיליון 7 ימים של ידיעות אחרונות כדי להרגיע אותי. בעודי מדפדפת בשבועון אני נתקלת בכתבה על מי שהיה האחיין של אשתו הראשונה של אבי ובין השאר מסופר בכתבה כי הגיע לארץ אחרי המלחמה ודודתו ואבי "אימצו" אותו אליהם. אבי לימד אותו את רזי המקצוע, לימים היה הצלם הממשלתי. כמו כן תיאר את מותו ולווייתו של אבי וכי נשארה תינוקת. צירוף מקרים זה היה כבר מעבר לכוחותי. התקשרתי

רועדת ובוכה לעיתונאי, יגאל סרנה. כששמע את סיפורי הוא היה המום וביקש להיפגש איתי. הסכמתי. הפחד לא עזב אותי. דני הציע שניסע לבית הקברות הנוצרי ביפו שם הוא קבור, כפי שזכרתי מאמי ז"ל בית הקברות הנוצרי הוא למעשה חלקות מגודרות לפי הזרמים בנצרות. בחלקה האוונגליסטית לא מצאנו את קברו. כשנפגשתי עם יגאל סרנה נסענו יחד לחפש שוב את הקבר, הפעם בחלקה אחרת, שוב לא מצאנו, לעומת זאת היו שם כשלושים מצבות עשויות בטון שהכיתוב נשחק בגלל הקרבה לים. בעודנו מחפשים, כבר שעת דמדומים מעל הים והשקיעה בפתח. פתאום התקרבה שיירה קטנה בראשה אדם גבוה שנראה ככומר, אוחז בידיו קופסא קטנה ואחריו בטור מספר קטן של אנשים. עקבנו בדריכות אחרי המחזה הסוריאליסטי וכשתם טקס הקבורה לתינוק פיליפיני נגשנו לכומר. הוא זימן אותנו לכנסיה האורתודוקסית שעמד בראשה. הכומר פתח את ספר רישום הקבורה, שאל לתאריך, ליבי פעם בעוצמה ובמהירות תחת קימורי הכנסייה בעלת התקרה הגבוהה. דממה השתררה במקום והכומר הקריא את השורה הבודדת שמתארת רק את תאריך הפטירה ושנקבר בחלקה האורתודוכסית. הכומר הסביר שאצלם אין רישום מדויק של מיקום הקבר, המשפחה צריכה להכיר את המקום…. זו פעם ראשונה שהצטערתי מעט שלא ביקשתי להתלוות לאמא כשהלכה לבית הקברות. ידעתי שרק שם היא באמת יכלה להתייחד עם אבא ולכן לא הצעתי להצטרף. כמובן שאת הקבר לא מצאתי וגם אסון לא קרה, אולי כי באמת הייתי ליד קברו באחד הקברים שהכיתוב נשחק עם השנים….

הוא זכה להנצחה הכי נכונה לו, בסרט תעודי. הכתבה שפרסם יגאל סרנה הביאה אלי אנשים מכל מיני מחוזות עם סיפורים מעלפים על אבי. גם במאי, מפיק, גם ארכיוני הסרטים בירושלים ועוד ועוד. לקח עוד 15 שנה עד שסרט ההנצחה הוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים בשנת 2005. רק אז ידעתי שמשפחתי מוגנת מחלום הבלהה.

הזוית האישית

לגדול בלי אבא, בתקופה ההיא היא חוויה שמלווה אותי כל חיי. אמי שאליה הייתי קשורה בחבל התבור נפרדה לצערי מהעולם בהיותי בת 34.