מאגר סיפורי מורשת

הורי, מוטי ושרה נולדו בעיירה קטנה בפולין, על גבול רוסיה. הגרמנים כבשו את פולין , הורי עברו את הנהר לרוסיה. הרוסים העבירו אותם לטשקנט באוזבקיסטן. בטשקנט, במפעל הנשק בו עבדו, נפגשו הורי. פגישה אקראית. כיוון שהגיעו מאותה עיירה בפולין, נשארו יחד, לשמחתי.

לימים, נפטר אבי. חברה הציעה לאימי להכיר מישהו שגם אשתו נפטרה. שניהם היו כבר סבים לנכדים.

וכמו שכתוב באגדות, מי האיש בו פגשה…

אותו אפרים ששמר על אחי בטשקנט, כאשר היא הלכה לעבודה במפעל הנשק.

נולדתי אחרי המלחמה, בשטטין, כאשר הורי חזרו לפולין. הורי עבדו והאומנת שלי היתה גרמניה נוצרית.

בימי ראשון באופן קבוע, נהגנו ללכת לכנסיה. בצמוד לכנסיה ניהלה אימי, שהיתה גננת, גן ילדים יהודי.

הגינה הענקית של הכנסיה שימשה גם את גן הילדים. בתור ילד, זכור לי המקום כמעט כבית שני.

בגיל 9 , בשנת 1957 עליתי לארץ.

כילד, המקום שהכי התגעגעתי אליו הייתה הגינה הגדולה בפולין.. גינה עם עצי דובדבן ותפוח.

בחודשים הראשונים בארץ, כשמסביב רק גבעות חול, מה שהכי הטריד אותי היה -איך ניתן לגדל גינה כזו.

עצב ושמחה גדולה בימים הראשונים בארץ

לאימי היו 11 אחים הורים ואחיינים.היא היתה בטוחה שכולם נספו בשואה.

בשבוע הראשון בארץ, התארחנו אצל הדודה, אחות אבי.

רבים מהעיירה בפולין, הגיעו לבקר בבית הדודה. כעבור שבוע נודע לאמא, שאחיה אליעזר נותר בחיים, וחי במושב בשרון. זכור לי כי באותו לילה נסעו אליו. ההתרגשות הייתה עצומה. הפגישה ארכה עד הבוקר. אליעזר, דודי, איבד בשואה את אשתו ושני בניו.

זיכרון מאירוע משמעותי בחיי ותרומתו לחברה

בגיל תשע עליתי לארץ. כעבור יום שובצתי לכיתה, בבית ספר ברמת גן. הייתי העולה החדש היחידי בבי"ס.

בהפסקות, כמו כל הילדים יצאתי לחצר. ילדי הכיתה שיחקו מחניים או "שבע אבנים".

לא הכרתי משחקים אלו. כמובן שניסיתי להשתלב וכנראה שללא הצלחה רבה.

עברית לא ידעתי. היו ילדים שניסו להסביר לי את המשחק אבל "המנהיג הכתתי" סבר שחבל על הזמן. הילדים ניסו לשכנע אותו שהוא טועה אבל הוא פלט לעברי בחוסר סבלנות "אוף גם זה".

כעבור כמה חודשים עברנו לעיר אחרת.

חשבתי ששכחתי מהתקרית…

עברו עשרות שנים.

בשנות ה-90 עבדתי באחד ממפעלי התעשיה בארץ. באותו עשור הגיעו עולים רבים. העולים החדשים התקבלו למקומות עבודה ונפלטו במהירות.

הבעיה העיקרית היתה, שהעולים החדשים לא הכירו את הנורמות וכללי ההתנהגות המקובלים בישראל. היה להם קשה להשתלב, למרות שהיו מוכשרים.

בכל ישיבת ההנהלה הודיע מנהל משאבי אנוש מי יפוטר, בתמיכת המנכ"ל.

חשתי שמשהו לא בסדר, האמנתי שזאת טעות גדולה. ידעתי שהעולים החדשים, לא פחות טובים ומוכשרים ממני ומחבריי הותיקים.

התנגדתי מאוד לפיטורים. מדי שבוע שכנעתי שצריך לראות את הטווח הרחוק. יש לראות את החברה בארץ כולה ולא רק את עצמנו.

טענתי כי המדינה תפסיד דור שלם של אנשים ראויים ומוכשרים. דרשתי שינהגו בהם ביתר גמישות ובהבנה.

אני יודע בוודאות שרבים מהם נשארו לעבוד במפעל בשל הלחץ שהפעלתי בישיבות.

יתכן, שה "אוף גם זה" מגיל תשע , גרם לי להתייחס אחרת לאותם עולים.

במבט לאחור, אני יודע שתרמתי את תרומתי לקליטתם של לא מעט עולים ולשילובם במעגל העבודה. הרגשתי היא, כי אפשרתי להם להתפרנס בכבוד ולא להיות למעמסה כלכלית וחברתית על המדינה.

קישור למצגת של אלי ועילי