מאגר סיפורי מורשת

ילדותי

שמי מנשה לבית משפחת ימיני. נולדתי בפרס לשושלת רבת דורות, ב- 3 במרץ 1942 . למדתי בבית ספר מעורב ולקראת השנתיים האחרונות עברנו לבית ספר יהודי, סבי שוקרי ודודי ציון לימדו בבית הספר. אבא שלי, משה, עבד כסנדלר- תפר נעליים חדשות עבור הצבא לפי הזמנה. אמי שרה עקרת בית.

החפץ סמובר עבר אצלנו במשפחה מדור לדור. הוא שימש לחימום מים. והשתמשו בו כך- למטה היו שמים גחלים ולמעלה היו שמים את הקומקום עם התה כדי שישאר חם.

משפחתי (7 נפשות) ואני עלינו לארץ בשנות החמישים, והיינו כשלושה חודשים ביישוב שנקרא  שנמצא ליד חיפה.

התחלת החיים בארץ בפרדס חנה

לאחר שלושה חודשים בשערי עלייה הגענו למחנה עולים בפרדס חנה. כאשר הגענו לפרדס חנה היה חורף קשה מאוד, בלילה האוהל התמוטט עלינו, מים זרמו מתחתינו. עקב המצב, העבירו אותנו לגור עם משפחה אחרת בצריף מפח. בבוקר העבירו אותנו לבניין משותף, (באוהל כל חפצינו אבדו) חילקו לנו חפצים/כלים חדשים, השארנו אותם בבניין והלכנו לבצע בדיקות רפואיות. כשחזרנו מצאנו בניין בלי גג בשל תנאי מזג האוויר הסוערים, כל הציוד שלנו הוצף או הועף .  לבסוף, עברנו לבניין אחר (עם משפחות נוספות) וגרנו שם כ- 4 שנים. ומשם עברנו לירושלים לשכונת קטמונים. בקטמונים לא היה בי"ס. ישבנו מתחת לעצים ולמדנו מסיפורים של אחרים. בתקופה הזו נבנה ביה"ס יסודי, ועברנו ללמוד בו כשהיה מוכן.

שנת 1956 – משמעת מים במסע של הגדנ"ע

בגיל 14 כשהייתי בגדנ"ע, יצאנו למסע רגלי משותף של כל הקבוצות. המסע תוכנן לצאת מהר ארבל (ליד טבריה) ועד לחיפה קיבוץ יגור .

המסע היה רגלי דרך כפרים ושדות באזור , המצב בשטח היה סלעי , עליות רבות של הרים וגבעות וכל זאת תחת השמש הקופחת מעל ראשינו. הלכנו ברגל ארבעה ימים , ההליכה הייתה קשה ומאתגרת, המסע היה בקיץ, ובשל כך היה מזג האוויר היה חם מאוד. ילדים רבים התעלפו מרוב קושי המסע . המסע נערך כולו עם משמעת מים- אף אחד לא העז לשתות ללא רשות. היינו ממש צמאים. בהפסקות, המדריך היה לוקח את המימיות מכולם ומחלק לכל אחד כוס מים קטנה.

בלילות ישנו בשדות, השינה בשדות הייתה קשה; ילדים נעקצו מעקרבים וישנו על שמיכות דקות על האדמה.

ביום השני למסע , תוך כדי הטיול, חבר ואנוכי היינו צמאים מאוד ולכן בחרנו תוך כדי צעידה להיכנס לאחד הבתים שעברנו בכפר ומילאנו את המימיות שלנו במים. המדריך תפס אותנו על חם, כעס עלינו ודרש מאתנו לרוקן את המימיות ולמלא אותן באדמה. כעונש היינו צריכים לקחת אותן מלאות אדמה לאורך כל הטיול. בהמשך המסע כבר לא העזתי לחפש מקורות מים נוספים . לא אשכח את הטיול הזה מכיוון שזו הייתה חוויה עצומה ומהנה. גיליתי שאני אדם חזק, מנסה למצוא דרכים חילופיות, מצליח לעמוד במשימה, מפתח חוסן נפשי ופיזי. מסקנה: לא לוותר כשקשה.

הקמת המשפחה

בשנת 1964, הכרתי את אשתי בחתונה של חברים. עשינו הכרה עם חברים. החברה ואני היינו יוצאים לכיוון הים בשבתות, בדרך היינו מצטלמים. אשתי ואני היינו נפגשים כדי להעביר את התמונות ממני אליה. עם הזמן, הפגישות הללו הפכו לקבועות.

בשנת 1965, התחתנו. החתונה הייתה מרהיבה ונהדרת. החברים באו, עשינו שמח. גרנו באופן זמני בדירה של אחי בקטמונים ,עד שעברנו לדירה שרכשנו בקריית מנחם.

נולדו לנו שני ילדים. בתקופה ההיא החורף היה קשה- התמוטט לנו הגג עקב השלגים. מים נזלו מכל עבר. עקב כך, בשנת 1970, קיבלנו החלטה לעבור מירושלים לשפלה, לרמת גן. לדירה קטנה (2 חדרים) בקומת קרקע. שם עבדתי בבית חולים 'תל השומר' בתור חשמלאי. בשנת 1976, נולדה לנו הבת השלישית, בבית החולים תל השומר (שם עבדתי).

בשנת 1978, עברנו לגור בפנימייה ע"ש מוסינזון בהוד השרון. שם עבדתי תחילה כחשמלאי ולאחר מכן היתמנתי למֶרכּז משק. חמש עשרה שנים לאחר מכן, עזבנו את הפנימייה ועברנו לגור בדירה שלנו כיום, בהוד השרון. התחלתי לעבוד בבית החולים "גהה" בתפקיד מנהל אחזקה, ומשם יצאתי לפנסיה. וכיום אני מתנדב בימי ראשון בבית החולים.

השנה קיבלתי פרס מתנדב מצטיין על ידי ביה"ח גהה וגם על ידי מנכ"ל קופ"ח.

הזוית האישית

מספר: נזכרתי בשורשים שלי. התכנית גורמת לנו לחוות את העבר בהווה. מתעד: נהנתי מאוד מהשהות עם סבא. סיפוריו מרתקים ומעניינים.