מאגר סיפורי מורשת

"שמי אילנה שייט ורשבסקי, נולדתי בתאריך 21.4.1946, בטשקנט, עיר הבירה של אוזבקיסטן.

אבי נולד בשנת 1920 בפולין. כנער הוא עבד במפעל גרמני וכשהחלה המלחמה הוא ברח משם ונסע לרוסיה עם חבר. בגיל 17 הוא נשאר ללא משפחה בכלל, כולם הושמדו בשואה ע"י הנאצים.

אמי, רחל ברגר רובין, נולדה בשנת 1921 וגרה בבוריסלב, אזור ששייך היום לאוקראינה. גם היא עזבה את פולין בזמן השואה, בגיל 17 עם חברה. היו לה אח ואחות שאיתם ניסתה ליצור קשר כל הזמן הזה. היא הצליחה למצוא את אחיה ובאחת הפעמים שהוא יצא לקנות מצרכים לאוכל, חטפו אותו והוא נעלם ומאז לא מצאו אותו. אחותה הקטנה הייתה בת 11 וכשהובילו את כל המשפחה למחנות ההשמדה, אישה פולנייה אחת ריחמה עלייה והצילה אותה ממוות. היא גדלה אצל משפחה פולנית עד שהסתיימה המלחמה ואחר כך, גם נשארה איתם והתחתנה עם הבן שלהם. במשך כל הזמן הזה אימי חיפשה את אחותה ורק אחרי המלחמה אבי הצליח לאתר אותה.

הורי נפגשו ברוסיה בעיר שנקראת בקו, ליד הים השחור, שם יש מפעלי נפט גדולים מאוד. אבי היה שם כבר לפני כן ועבד בבית משפט ועזר להרבה מאוד יהודים עם ניירות והצליח גם לסדר להם ולחברה של אימי דירה.

הורי התחתנו בגיל מאוד צעיר והחברים שלהם גרו ביחד איתם.

אחרי שהשואה התקדמה לכיוון רוסיה, הם ברחו מבקו ונסעו לאוזבקיסטן, שם נולדתי. רק לאחר המלחמה, כשאני הייתי בת חודש, חזרנו לפולין, שם גדלתי עד גיל 12. גרתי בוורוצלב עד גיל 5 וחצי. אחר כך עברנו לגדנסק. בבית דיברו פולנית ולפעמים ההורים שלי דיברו ביניהם יידיש. היו לי 2 אחים. אח אחד שנולד ברוסיה ונפטר כשהיה בגיל שנה מדלקת ריאות. ואח קטן ממני ששמו יורם.

בגדנסק גרנו בקרבת הים ובחופשים בילינו הרבה עם המשפחה בחוף הים ואהבתי לאסוף צדפים.

בחוף הים בגדנסק

מגיל צעיר אהבתי מאוד לנגן. בבית שלנו היה לי פסנתר ולמדתי בבית ספר למוסיקה, בקונסרבטוריון, שם למדתי לנגן על פסנתר, צ'לו וכינור.

כיתת הבנות בקונסרבטוריום

בבית הספר הייתה משמעת חזקה מאוד. בכל פעם שהמורה נכנס לכיתה כולם היו עומדים, וכשרצינו לומר משהו היינו חייבים להצביע. כילדה אני זוכרת שאהבתי לקרוא ספרים של שייקספיר, בלזג, פושקין, ספרים שלא היו בתוכנית בית הספר. פעם אחת הבאתי לביה"ס את הספר "נשים קטנות" והמורה כעסה עלי, החרימה לי את הספר וקראו להורים שלי לשיחה.

הייתי ילדה שובבה ומלאת שמחת חיים מצד אחד, אבל גם מאוד אחראית ובוגרת. פעם אחת בגיל  8 הייתה סופת שלגים עזה, לא הייתה תחבורה, ההורים שלי לא יכלו להגיע ולקחת אותי מבית הספר אז החלטתי ללכת ברגל הביתה בסערה החזקה. זה לקח לי יותר משעתיים במזג אוויר סוער, אבל בסוף הגעתי בשלום הביתה.

בחגים היו בבית הספר טקסים מיוחדים בהם היו מרימים את הדגל של בית הספר לראש התורן, לאות כבוד והערכה. כשהחלו בכיתה ד'  ללמוד בקונסרבטוריון שיעורי דת נוצרים, הורי ביקשו שלא אשתתף, כי הם לא רצו שאלמד מנהגים נוצרים. בעצם לא ידעתי שאני יהודייה עד גיל 11. בביית לא נהגו כבית יהודי ואת החגים חגגנו תמיד עם עוד כמה חברים. כשהייתי בת 10 ורציתי ללכת לטקס בכנסיה של חברות שלי, שדומה לטקס בת מצווה, בו לובשים שמלה לבנה ועורכים טקס בגרות, פניתי לאמא שלי וביקשתי שיעשו גם לי טקס כזה. אימי כמובן סירבה שאני אערוך את הטקס בכנסיה ואז הורי הבינו שהם חייבים לספר לי שאני יהודיה, למרות שלא ידעתי מה פרוש המילה "יהודי" וחבריי היו פולנים.

אבי עבד במשטרה הפולנית וכשהורי רצו לעלות לארץ כבר בשנת 1955, לא אישרו להם גלל עבודתו של אבי. בשנת 1958 החליטו הורי לעלות לארץ ישראל ונאלצו לממן את כל הוצאות הנסיעה בעצמם. אני הייתה כבר בת 12. הם סיפרו לי שאנחנו נוסעים לאיטליה ובעצם עלינו למטוס לארץ ישראל . בדרך עצרנו לחניית ביניים בוינה שם עלינו במדרגות נעות והרצועה של הנעל שלי נתפסה ונקרעה. זה היה זוג הנעליים היחידי שהיה לי, כי כל הציוד שלנו נשלח באוניה. להורי לא היה מספיק כסף לקנות נעליים חדשות ורק כשהגענו לארץ אבי מכר כמה דברים מתיק היד שהיה ברשותו וקנה לי נעליים חדשות.

הגענו לישראל באוגוסט בשעות הבוקר והיה חם מאוד. המוניות לא היו ממוזגות ואנחנו היינו  רגילים לקור, כי פולין היא ארץ קרה ופה הכל היה מדבר.

פולין היא מדינה בנויה, מפותחת, וכשהגענו לישראל וראינו את השממה הזו פשוט נדהמנו !

ביקשנו לעבור לגור בעיר הקרובה לים ושלחו אותנו לקריית גת! שם היינו במשך יומיים במהלכם נעקץ אחי הוא קדח מחום ונאלצו לפנות אותו לבית החולים. הורי החליטו לעבור זמנית לנתניה שם גם הייתה להם משפחה.  כעבור כחודשיים הם קיבלו מהסוכנות הפנייה לצריפים בקריית חיים זמן קצר לאחר מכן עברנו לגור בבית בקרית חיים. מאוד שמחתי שעברנו לגור בקרית חיים כי הים היה קרוב . כשלושה חודשים לארח שהגענו לארץ הגיע כל הציוד שלנו שנשלח באונייה, כולל הפסנתר שהיה לנו בבית בפולין. היה מאוד קשה להכניס אותו לבית הקטן בקרית חיים ומאוחר יותר עברנו לבית צמוד קרקע גדול יותר אבל בגלל שאף אחד מהילדים שבסביבתי לא ניגן, התביישתי מאוד לנגן ולכן מאז שעליתי לארץ, לא חזרתי לנגן בפסנתר. לאימי תמיד הייתה תקווה אחזור לנגן אבל זה לא קרה ושנים מאוחר יותר הורי מכרו את הפסנתר.

בקרית חיים הצטרפתי לבית ספר ל"הגשמה", שם למדתי מהר את השפה העברית, הכרתי חברים חדשים, והייתי חברה בתנועת ה"נוער העובד". למדתי להכיר את כל המנהגים והחגים והתאקלמתי בחברה הישראלית.

בבית הספר "להגשמה"

אבי החל לעבוד בצים והתקדם בתפקידים והתמנה למהנדס מכונות ראשי של האוניה "מולדת". בכל שנות נעוריי מאוד אהבתי להצטרף אליו להפלגות וכך טיילתי כמעט בכל העולם. עד היום אני נוסעת ומטיילת במקומות שונים בארץ ובעולם.

על הסיפון באוניית "מולדת"

במשך כל השנים לא היו לי געגועים למקום בו גדלתי, מפני שהייתה שם אנטישמיות נוראית, רק בשלב מאוחר יותר התעורר בי הרצון לראות את פולין ולבקר במקומות בהם גדלתי. הנסיעה הראשונה לפולין הייתה בשנת 1999  עם אבי, שם איתרנו את דודתי (אחותה של אימי) ומשפחתה שגרים בוורוצלב.

בפעם השנייה בשנת 2015 נסעתי לפולין עם ביתי לטיול שורשים.

ורשה פולין

זה היה מסע מרגש מאוד בעיקר כאשר הגענו לבקר ברחוב בו היה הבית שלי ובקונסרבטוריום למוסיקה בו למדתי, שם פגשתי את אחת התלמידות בשיעור נגינה וכשהיא סיפרה לי על המורה שלה למוסיקה הסתבר שהיא גם לימדה אותי.

בקונסרבטוריום למוסיקה בגדנסק

קישור לספר באתר ourboox

/http://www.ourboox.com/books/memory-from-the-past/

הזוית האישית