מאגר סיפורי מורשת

לפני העלייה הייתי בגיל 16. הורי היו צריכים לחתום במשטרת ההגירה בעיר שבה גרתי והם כל הזמן היו בדילמה והתווכחו ביניהם 'לאן אנחנו שולחים אותו? לארץ של מדבר ומלחמות?'… הורי לא הגיעו להסכמה ועלייתי נדחתה לאכזבתי. חברי לנוער הציוני עלו לארץ עם הוריהם ושני חברים עלו לארץ למרות גילם הצעיר ובאישור וחתימת ההורה. אני כל הזמן נתתי דוגמה ש'הנה הורים אלה חתמו להם ברשויות הממשלתיות וקיבלו דרכונים לפלשתינה'. אחרי שכנועים ונדנודים ובקשות חוזרות ונשנות  יום בהיר אחד שכנעתי את אבי בלי הסכמת אמי. הגענו למשרד הפנים (הטורקי). הגשנו לשלטונות המשטרה בקשה להוצאת דרכון וכעבור שבעיים קיבלתי את הדרכון.

בבית, כמובן, התעורר שוב ויכוח והתעוררה התנגדות חריפה של האחיות והאימא. נשארתי עד אפריל 1949 ואז הפלגתי באונייה מהעיר שלי לעיר איסטנבול בה גרה חלק מהמשפחה. התאכסנתי  אצלם מספר ימים, עד שבן דוד שלי, שהיה פעיל עליה, סידר לי את ההפלגה מאיסטנבול לישראל (חיפה) ללא כל תשלום במסגרת חברת נוער באונייה הצרפתית שקראו לה אנה-מריה. היינו כאלף איש הרוב היה בני הנוער. באונייה למדנו שירים בעברית. בכניסה לנמל חיפה כולנו עלינו לסיפון האונייה ושרנו את התקווה בהתרגשות גדולה. ירדנו מהאונייה אני וחלק מהאנשים שהיו באונייה, פעילים  באו ולקחו אותנו לשער העלייה"(סנט לוקס). במחנה הזה היינו שבוע. ב"שער העליה" עברנו  תהליך של בדיקות רפואיות וריסוס של איזה חומר על הראש. מאוחר יותר לאחר מספר שנים התגלה בראשם של חלק מהאנשים סרטן.

בהיותי במחנה, יצאתי דרך הגדרות וחכיתי בכביש לטרמפים על מנת להגיע לתל אביב. מטרתי הייתה להגיע לבית של אחותו של אבא שעלתה לארץ בשנת 1933. הגעתי אליה הביתה, היא לא הכירה אותי ואני לא אותה כי אני הייתי בן שנה כאשר היא עלתה ארצה. התחבקנו , התנשקנו וסיפרנו חוויות. בסוכנות היהודית הנוער העובד ראיינו אותי והחליטו לשלוח אותי לקיבוץ עין-גב לחברת נוער, ושם עבדנו ארבע שעות בחקלאיות וארבע שעות למדנו עברית וציונות ועל החיים בארץ ישראל. בגיל 18  כל הקבוצה שלנו שמספרם היו 25 בנים ובנות התגייסנו לצה"ל.