מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1944 (בסוף מלחמת העולם השנייה) תקופת שלטון הבריטים בארץ.

עדיין כילד אני זוכר את החיילים הבריטים עם הכומתות האדומות. מכאן הכינוי "כלניות" לחיילים הבריטים. הם היו יושבים ושותים בירה בקיוסק הצמוד לביתנו, (של הדוד מנחם) הם נהגו בנו בנימוס רב והיו נוהגים להרים אותי על הכתפיים. היות והייתי ילד עם תלתלים בלונדיניים ייתכן והזכרתי להם את ילדיהם שנשארו מאחור.

ילדותי עברה עליי בכפר סבא, מושבה חקלאית קטנה שהתפתחה עם התפתחות הפרדסנות בארץ, מושבה מוקפת בפרדסי פירות הדר. בתי המושבה היו חד קומתיים (גגות רעפים אדומים) חצרות רחבות עם עצי פרי, גינות ירק, כמעט בכל חצר לול קטן עם תרנגולות (לנו גם הייתה עיזה) וכך מרבית המצרכים לכלכלה היום יומית קיבלנו ישירות מחצר ביתנו. אבי אברהם, עבד כשומר המושבה רכוב על סוס ומסייר בין פרדסי המושבה ובגבולותיה, מגן על פועלי הפרדסים מהתנכלויות של ערביי הסביבה שלא אפשרו לפועלים עבריים לעבוד בפרדסים כי גם הם רצו לעבוד בפרדסים אלה, וכך נוצרה בעיית "עבודה עברית" מול הפועלים הערבים, וגם כדי ושלא ייגנבו פירות הדר על ידי הכפריים הערבים שחיו סביב המושבה.

בינקותי (1944) לצערי לקיתי במחלת שיתוק ילדים (פוליו) שפגעה בגפיי התחתונות, עברתי טיפולים קשים, טופלתי במסירות אין קץ ע"י הורי, ואחיי יצחק וחווה שעזרו ללא תלונה להיטיב עם מצבי. בילדותי, רגלי היו חלשות מאוד וכדי לחזקן קנו לי אופניים עם 3 גלגלים, ומכונית "צעצוע" עם פדלים, שהפעלת הפדלים והדיווש באופניים חיזקו את רגליי. עד היום אני "סוחב" עמי צליעה מוגברת, ונפילות רבות. אני "בוגר" "גן ברכה", מושג מיתולוגי במושבה כפר סבא (כל מסיימיו נחשבים מוותיקי המושבה). סיימתי את בית הספר "אוסישקין" (מחזור כ"ז- 1958). לימודי בבית הספר היסודי (אוסישקין) היו 8 שנים (א'-ח') בית הספר היה בית ספר "עממי" ולא יסודי" לדוגמה: כיתה ח' שלנו אוחדה משתי כיתות ז', והיינו 52 תלמידים בכיתה אחת צפופה (ללא מזגן) רעשנית אבל איכותית בזכות צוות מורים "משקיען" וחרוץ ומנהל מסור (ללא סגן ללא רכזת פדגוגית וכו') ומזכירה אחת, ואב בית שבזמנו היה כינויו, "השמש" (קמץ ופתח).

תקופת בית הספר עברה עלי במשובת ילדים, הרבה חברים עם פעילות חברתית, ביקורים אחד אצל השני בלי ליווי הורים, בלי תיאומים טלפוניים (אז עוד לא היו כמעט טלפונים לבתים, ובטח שלא היו ניידים). הקשר בין הילדים היה עם שריקה מוסכמת וקבועה, היינו עומדים במדרכה, שורקים את השריקה הידועה, וכך היה הקשר בין כולנו. לכל כיתה הייתה שריקה מיוחדת משלה.

לתנועת הנוער "הנוער העובד" הצטרפנו בכיתה ו', לקבוצה שלי קראו "צפרירים" (צפרי בוקר). הפעילות בתנועת הנוער נמשכה בהנאה רבה עם חוויות מרובות שזיכרונן איתי עד היום.הזיכרונות העזים ביותר הם טיולי התנועה, ובעיקר זכור לי טיול/ מסע במדבר יהודה וטיפוס עם שחר למצדה ב"שביל הנחש", מסלול מאוד קשה שהיה לי "אבן מבחן" להתגברות על קשיי ההליכה שלי. גם זכורים לי בהנאה מרובה, מחנות העבודה בקיבוצי התנועה ברחבי הארץ, שהתקיימו במשך חופשות בית הספר, חוויות אלה היו אירועים מכוננים להקמת מסגרות חברתיות המלוות אותי עד היום.למדתי בתיכון "כצנלסון" בכפר סבא ומשום שראשי היה בעיקר בתנועת הנוער, במסיבות יום השישי ובחוויות ומשובות נעורים, אולצתי ע"י המנהל לעזוב ולעבור ולסיים את לימודיי בתיכון ברעננה. (את לימודי הבגרות, סיימתי רק אחרי הצבא, שם פגשתי את רעייתי שריה, שעזרה לי מאוד בשינון והבנת החומר לבגרויות (בעיקר במתמטיקה).

במשך כל תקופת לימודי בתיכון ובתקופת תנועת הנוער העובד הייתי שייך למסגרת "גרעין שעל" שהייתה מיועדת לעבור לתקופת הצבא, לשירות בנח"ל (נוער חלוצי), ולאחר תקופת השירות הצבאי להתיישב בקיבוץ "צאלים" (באזור הנגב הצפוני). תקופת הגרעין שהייתה בנויה מ"קיני התנועה", מירושלים, נס ציונה, רמתיים, כפר סבא, זכורה לי כתקופה מלאת חוויות כדוגמת נסיעה קבועה לקיבוץ צאלים שבדרום בנסיעת "טרמפים", ובכלל כל הנסיעות באותה תקופה (כולל הצבא) בוצעו רק בטרמפים. בת זוגי הקבועה לנסיעות הייתה אוסנת  הררי שהייתה מכונה בפי כולם, אוסי (שמאוד אהבתיה שגרה עד היום בקיבוץ צאלים).

כשהגיע זמן הגיוס המשותף של ה"גרעין" לצבא (לנח"ל) בגלל המגבלה הרפואית שלי וכושרי הגופני הלקוי, סירב הצבא לגייסני, נאלצתי לעבור ועדות רפואיות רבות ובעזרת "פרוטקציה" גייסוני עם פרופיל צבאי נמוך (31). בשירותי הצבאי שימשתי בחלק קצר מהשירות כנהג "בוועדת שביתת הנשק"  ישראל ירדן, ישראל סוריה. נסיעותיי התכופות היו לירושלים או לגשר בנות יעקוב (ראש פינה) מקום מושבן של ועדות האו"ם.

בזכות אחריותי הרבה בביצוע מטלותיי (במסגרת השירות בצה"ל) הומלץ להעבירני מתפקידי כנהג לתפקיד עוזר קצין רכב ואחראי על משק וציוד "בסדנת" מטכ"ל שם זכיתי להערכה בה על תפקודיי בתפקיד הנ"ל למרות מגבלותיי הגופניות.את שירותי הצבאי, אני זוכר כתקופה מאוד משמעותית שעיצבה את אישיותי, וסייעה לי להמשך התפתחותי והתבגרותי בהכנה לחיים.השתחררתי מהצבא בתחילת שנת  1965  ומיד התחלתי לעבוד בחקלאות במשק החקלאי של אחי יצחק (משתלות עצי פרי ) כשהמטרה שלי לחסוך כסף ולצאת לטיול באירופה ,שיחק מזלי, ובדיוק משרד החקלאות "והתאחדות החקלאים " החליטו לשלוח בני נוער (אחרי הצבא ) לחלופי חקלאים צעירים באירופה, וכך בהליך קצר לאחר מיונים ובחינות, שפר מזלי ונסעתי עם עוד 3 צעירים  לנורובגיה לעבודה בחווה חקלאית לתקופה של  3-4 חודשים.

"כלניות": "כלניות" הוא הכינוי שניתן על ידי אנשי היישוב לחיילי הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית, שהוצבה בארץ ישראל בספטמבר 1945. בינואר אתה שנה התפרסם שירה של שושנה דמארי, "כלניות" (מילים: נתן אלתרמן, לחן: משה וילנסקי), במסגרת תוכנית של תיאטרון לי-לה-לו והפך ללהיט. כצנחנים חבשו חיילי הדיוויזיה השישית כומתות אדומות, ובשל כך הדביקו להם אנשי היישוב את הכינוי "כלניות".

תשע"ה

מורה מובילת תכנית רויטל יוסף, רמת חן