מאגר סיפורי מורשת

"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו"

אמי אומרת שסבתי (אמא שלה) היא “אשת חיל”, לא כל כך הבנתי את המושג וכששאלתי את אמי מה פירוש הביטוי, אמי הציעה שאדבר עם סבתא.

אני מאוד נהנית במחיצתה של סבתי שמגיעה אלינו לפחות פעם בשבוע, היא משחקת אתנו תופסת, מחבואים, "פינוקיו" ועוד.. היא ממש מתחרה בנו היא מלמדת אותנו כל מיני משחקי ספורט וזה מאתגר ומצחיק… וכשאנחנו משוחחים אתה זה תמיד על חוויות משעשעות ומשמחות שהיא חוותה עם ילדיה (הדודים שלי ואמא שלי).

מאוד שמחתי כששמעתי על תכנית הקשר הרב דורי "מזקנים אתבונן"  חשבתי שזאת תהיה הזדמנות להכיר גם צדדים נוספים של סבתא בטי. כשהיא הסכימה להשתתף בפרויקט (סבתא שלי כמעט אף פעם לא מסרבת לבקשות שלנו – של הנכדים) הפשלתי שרוולים ונרתמנו שתינו למלאכה.

סבתא בטי החליטה להתמקד בניתוח השתלת הכליה שהיא עברה ביום 30/7/2007 בבי"ח "וורלד סיטי מדיקל סנטר" במנילה שבפיליפינים, היא הסבירה לי שבארץ אין מספיק מודעות להשתלת איברים ושאפילו חז"ל אמרו  "שכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו"…"

סבתא בטי נולדה בישראל, לאבא יצחק גרינפלד ניצול שואה מהכפר אולבאר (ע"י העיר ברטיסלבה) שבצ'כוסלובקיה  ולאמא צביה יעיש שנולדה בכפר ג'חזאן שבתימן שעלתה (בגיל שנתיים)  עם משפחתה לארץ ישראל. ההורים שלה הכירו בארץ ישראל ובשנת 1952 התחתנו.

סבתא שלי קרויה ע"ש סבתא מצד האבא שנספתה בשואה – ברטה, לכן קוראים לה בטי. היא בת בכורה למשפחה מסורתית, גדלה ברמת גן והשתתפה בחוגי ריקוד לאורך ילדותה.

בגיל 12 קיבלה מלגה ונשלחה ללמוד בביה"ס של להקת "בת שבע" ולאחר מכן בביה"ס של להקת "בת דור" ולמדה שם בלט קלסי, בלט מודרני וג'אז. היא הייתה בתנועת הנוער בני  עקיבא ולמדה בתיכון ממ"ד הרוא"ה בר"ג. במהלך השנים היא למדה גם באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים, למדה סטפס, מחול ספרדי, ריקודים סלוניים, וזומבה. היא למדה קורסים שונים באוניברסיטה הפתוחה וביניהם פסיכולוגיה חברתית. לימים למדה ועבדה בהנהלת חשבונות.

סבתא שלי שרתה בצבא במשרד הביטחון, הכירה את סבא איתן לבית פלדמן ועברה לגור בדרום – בכפר אחים. כאן נולדו גם שלושת ילדיה, ליאור, שרון (אמא שלי) ורז..

לסבתי המון "ילדים" היא מתייחסת לכל מי שהיא לימדה כאל הילד הפרטי שלה…והיו לה המון תלמידים. היא  לימדה בלט קלסי מדרני וג'אז במושבי וקיבוצי הסביבה, ביימה, כתבה ויצרה כוריאוגרפיות עם ילדים בני נוער, להקות נוער, ומבוגרים בבתי ספר, במתנ"סים, באירועים מרכזיים ובמופעים בכל רחבי הארץ, גם עיצבה תלבושות עבור להקות ומופעים שונים.

סבתא בטי השתתפה בשתי תכניות של להקת מגפיים – (להקת המועצה האזורית באר טוביה ) והופיעה עם הלהקה גם בארץ וגם בשני סיבובי הופעות בארה"ב ובקנדה. והייתה פעילה מאוד גם בתחום האירגוני וגם בעיצוב התלבושות של הלהקה..

החיים זרמו על מי מנוחות בשגרה ברוכה של משפחה ועבודה….

סבתא בטי נהגה לעשות בדיקות תקופתיות שגרתיות… הכל היה תקין. פתאום, ללא כל סיבה נראית לעין, בשנת 2002 , התחילה התדרדרות כלייתית אצל סבתי, הדבר התגלה באקראי, תוך כדי הבדיקות השגרתיות, הרופאים החלו במעקב צמוד ואינטנסיבי על מנת לנסות להבין מהיכן נובעת הבעיה, ומה הגורם להידרדרות. הבירור לא הניב תוצאות חד משמעיות למעט השערה שכתוצאה מנטילת כדור משכך כאבים שסבתי קיבלה ונטלה מידי פעם, שהתפרק ופגע בכליות. שתי הכליות נפגעו. עתה החל מרוץ נגד השעון על מנת לדחות את ההידרדרות הכלייתית. לכליות תפקיד מאוד חשוב בפינוי הפסולת מן הגוף, הן מסננות את הדם, מווסתות את משק המים ואת חומציות הגוף ומפרישות הורמונים. סבתא אומרת שכשהכליות לא עובדות הגוף "מורעל".

במשך 5 שנים הייתה סבתי במעקב צמוד כשבריאותה הולכת ומתדרדרת, בבדיקות השגרתיות בודקים את רמת החלבון (הקריאטנין) בדם ובשתן וכשהוא עולה, סימן שהמצב מחמיר… ואכן המצב החמיר.

באפריל 2007  הרופא המטפל של סבתא אמר לה שעליה לנסות למצוא תורם – קרוב משפחה שיתרום לה כליה, או לחילופין להתכונן להתחלת דיאליזה ולחכות בתור ארוך מאוד לתורם שחתם על כרטיס אדי. סבתא החלה לעבור בדיקות כדי למפות את הקוד הגנטי שלה. על מנת לתרום ולקבל איבר צריך שיתמלאו מספר תנאים:  לכל אדם יש 6 פרמטרים שמרכיבים את הקוד הגנטי שלו, לא תמיד בתוך המשפחה ישנה התאמה בין בני המשפחה. לעיתים בין אחים יכולה להיות התאמה של כמה פרמטרים ואז סיכויי השתלה טובים. בנוסף צריכה להיות התאמה של סוג הדם ושלא יהיו נוגדנים שיפריעו לקליטת ההשתלה.

באותו הזמן הממשלה בפיליפינים פתחה חלון הזדמנויות שהיה יקר מפז, היא אפשרה  לתושבי חוץ זרים שהיו צריכים תרומת כליה, לקבל תרומה מפיליפיני, ובתנאי שיממנו בנוסף לניתוח שלהם ולתורם שלהם ניתוח נוסף ותורם נוסף של פיליפיני עני. הממשלה הפיליפינית עודדה תורמים ונתנה להם ביטוח בריאות חינם לכל החיים, כמו כן היא התנתה את מתן תרומת הכליה בצורך של התורם למימון לימודים או לבניית בית.

הדבר נודע לסבתי ולמוישה (בן זוגה)  והם שלחו את המסמכים המתאימים לפיליפינים. כעבור כשבועיים נמצא לסבתי תורם – היו לו 4 פרמטרים בקוד הגנטי שהתאימו לקוד הגנטי של סבתא – מוסא בן 30 אב לשלושה ילדים שבכספי התרומה מימן למשפחתו בית. הוועדה מטעם ממשלת הפיליפינים אישרה אותו כתורם מתאים העונה על כל הדרישות..

ביום 11/7/2007 סבתא ומוישה טסו לפיליפינים, שם נמשכו הבדיקות, היה צורך להצמיד את דם התורם לדם של סבתא כדי לבדוק שהכול מתאים, עוד בדיקות דם, עוד בדיקות לוודא שוהכל תקין…כשהזמן פועל לרעת סבתא, הכליות בקושי תפקדו, היא לא הצליחה לעכל אוכל, הגוף כאב לה, והיא לא הצליחה לישון…. אבל היא הייתה מעודדת הניתוח תוכנן ל- 18 ביולי.

ביום ה- 16 ביולי התחילו לתת לסבתי תרופות על מנת לדכא לה את מערכת החיסון. (מערכת החיסון מזהה את השתל כגוף זר, ואז היא תוקפת אותו ונוצרת דחיה של השתל), סבתא נכנסה לבידוד. למחרת בצהרים נכנס הרופא המנתח בבהלה והודיע על הפסקת התרופות! – התורם (מוסא) שהגיע בבוקר לביה"ח עבר בדיקות לוודא שהכול תקין, והתגלה שהוא סובל מדלקת עיניים, הרופאים נתנו לו אנטיביטיקה והחזירו אותו לביתו.

ההשתלה נדחתה……

סבתא שלי הרגישה רע, הרופאים החליטו שהיא חייבת לעבור דיאליזה כדי לפנות את הפסולת מגופה.

הכניסו אותה לניתוח וחיברו לה שני צינורות לווריד בצוואר דרכו אפשר היה להתחבר למכונת הדיאליזה. מכונת הדיאליזה מסננת את הדם, הדם עובר מצינור אחד דרך המכונה וחוזר לגוף מהצינור השני. סבתא אומרת שדיאליזה זה סיוט! מי שעובר דיאליזה הוא חי "בכאילו" לכאורה הוא נראה בסדר, מדבר לעניין, מחייך, אבל הוא לא זוכר דבר ממה שאמר,  הבטיח או עשה. היא סיפרה שהדיאליזה היא כמו במשחק כדורסל, אם המכונה הפסיקה לעבוד הזמן עומד, סופרים "זמן עבודת מכונה"- כך שדיאליזה שאמורה להסתיים אחרי שעתיים יכולה להתארך גם לשעתיים וחצי ויותר…, היא סיפרה שאחרי הדיאליזה היא הרגישה כאילו הוציאו לה את ליבת החיים…, סבתא שלי הייתה במצב גרוע…. היא עברה שתי דיאליזות חירום בפיליפינים כשחיכתה שהתורם שלה יבריא – המצב מבחינתה היה קטסטרופלי , מה שעודד אותה הייתה המחשבה שהיא בדרך להחלמה…..

ביום 30 יולי בבוקר, נותח הפיליפיני העני. אחה"צ סבתא שלי נותחה – מוסא הציל את חייה! הניתוח עבר בהצלחה! כעבור יומיים מוסא שוחרר לביתו, מוישה שהיה עם סבתא לאורך כל הדרך, ליווה גם את מוסא ודאג לו כשהיה מאושפז. שבוע לאחר ההשתלה ביום 6 אוגוסט סבתא שלי חזרה הביתה, אי אפשר היה לבקר אותה – היא הייתה ללא מערכת חיסונית. אבל בדרך להחלמה!

כיום סבתא אומרת שהיא חושבת "מושתל" (היא ממשיכה להיות מדוכאת מערכת חיסון), היא לא נמצאת במחיצת אנשים חולים, מחטאת ידיים כל הזמן, מקפידה להתחסן בזמן, ועוד. .אבל אני לא מרגישה שזה מעיק עליה, סבתא שלי אומרת שגם במצבים הקשים ביותר צריך למצוא את נקודות האור, להתמקד בהם, ולנצח.

היא גם אומרת שחייבים לחתום על כרטיס אדי.

אני חושבת שהיא מאוד מיוחדת.

הזוית האישית

מיכל: מאוד שמחתי כששמעתי על תכנית הקשר הרב דורי "מזקנים אתבונן" חשבתי שזאת תהיה הזדמנות להכיר גם צדדים נוספים של סבתא בטי. כשהיא הסכימה להשתתף בפרויקט (סבתא שלי כמעט אף פעם לא מסרבת לבקשות שלנו – של הנכדים) הפשלתי שרוולים ונרתמנו שתינו למלאכה.