מאגר סיפורי מורשת

אני נולדתי בבריסל הילד השני של הורי ז'ק שינברג ושרה נמנווירט צעיר בשנה וחצי מאחי הבכור.

גרנו בשכונה מאוד עממית ועניה כי הזיכרון הראשון שלי הוא חולדה שרצה על עדן החלון ליד מיטת הסורגים שלי. אני לא ממש זוכר את גן הילדים שלי פרט לכך שהיו קוראים לי להרגיע את אחי הקטן אם היה לו קשה. אז ישבתי לידו עד אשר היה נרגע . עליתי לכיתה א' בגיל מוקדם מכיוון שקינאתי באחי הגדול. כבר אז עברנו שכונה לשכונה יותר מבוססת אם כי מאוד עממית עדין ושם בית הספר היסודי שלי היה מאוד מרשים בעיני: בית ספר מלכותי בעירית סקרבק. רק אחר כך הבנתי שבתי ספר הם מלכותיים לא כי המלך ביקר בהם אלא כי הם בתי ספר של המדינה. אני זוכר את הבניין של בית הספר: בנין מרשים, גדול עם אולם פנימי וגם חצר גדולה שאפשר היה לראות אותה מהחלונות הגבוהים של הכיתה.

ההורים שלי נולדו שניהם באנטוורפן, העיר השנייה בגודלה בבלגיה שגם ידועה כמרכז היהלומים בבלגיה. שניהם באו ממשפחות דתיות,בתמונה שהראתי לאורי, האבא עם זקן עבות, האימא בלבוש צנוע גם הסבתא והסבא מופיעים בתמונה ומסביבם עומדים, בכל משפחה, 7 ילדים. אמי הייתה הבכורה מבין 7 בנות. האם יש צורך לציין כי חלק גדול מהמשפחות של הוריי לא שרדו את השואה ונכחדו באושוויץ.

בבית הספר התיכון – שש שנים אורכו בבלגיה – למדתי במגמה ספרותית שכללה לימוד לטינית ויוונית עתיקה. כך שבנוסף לצרפתית, שפת האם שלי ופלמית, שהיא השפה השנייה בבלגיה, למדתי עברית, אנגלית וגם קצת ספרדית. הייתי תלמיד טוב, ובתום הלימודים בתיכון, קיבלתי מדליה מטעם ממשלת בלגיה.

בתום בית הספר התיכון, קיבלתי מההורים כמתנת סיום לימודים: טיול לישראל. וכך, טסתי, לראשונה, במטוס, טיסת אל על מבריסל לתל-אביב, וביליתי כחודשיים בישראל של 1966. הייתה זו המדינה של לפני מלחמת ששת הימים, שקשה לתאר אותה היום כי כבר לא קיימות מפות של ה"הקו הירוק", המראות כמה צרה הייתה המדינה ליד נתניה, למשל, ובלי רמת הגולן והחרמון. גם היו מעט מכוניות בארץ – רק לאנשים עשירים או למי שהמכונית היתה צורך בעבודתם. לא היו כמעט טלפונים בבתים, אלא לרוב טלפונים ציבוריים.

בשנה לאחר מכן, בשנת 1967, עת הייתי סטודנט למשפטים באוניברסיטת בריסל, המצב בארץ היה קשה: הכלכלה דשדשה ("המיתון") ונשיא מצרים נאצר סגר את מיצרי טיראן. מלחמה היתה באופק, והרבה גברים היו מגויסים. הסוכנות היהודית, שעסקה כל השנים בהעלאת יהודים לארץ, פתחה במבצע גדול לגייס מבין הנוער היהודי בעולם מתנדבים אשר יעבדו במקום הגברים המגויסים. הכוונה היתה בעיקר לעבודה בחקלאות, כלומר בקיבוצים. וכך, אחי הבכור ואני באנו לארץ לעבוד באחד הקיבוצים. עד שהגענו לארץ, במטוס השני שיצא מבלגיה, כבר נגמרה המלחמה….

באחד מנסיעותי לבלגיה היתה עצירת בינים באתונה ושם לפתע נשמעו יריות והבנו שאלה מחבלים. באותה תקופה המטוסים לא היו מחוברים בשרוול אלא בסולם מדרגות הדלת של המטוס היתה פתוחה והדילים לא ידעו איך לנפח את מגלשת החירום לבסוף הדיילים הצליחו לנפח את המגלשה ואז התגלשנו אחרי שהתגלשנו רצתי בזיג זג כדי שלא ירו עליי. כך תמיד היה בסרטים, אז התנהגתי כמו בסרטים.

בסוף הסיפור הזה, כל נוסעי המטוס רוכזו באחד האולמות בשדה התעופה, ואחד השרים של ממשלת יוון בא לדבר איתנו, ואמר לנו: את הבעיות שלכם תפתרו בישראל, לא ביוון.

למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים – היום קוראים לה "העברית" – פסיכולוגיה וסוציולוגיה, לתואר ראשון, והמשכתי ללמוד סוציולוגיה לתואר השני. הדבר המרכזי שלמדתי תוך כדי היותי סטודנט הוא מה זה להיות אבא. וכשולד לי בן עינם שהוא האבא של אורי, הנכד שמלוה אותי במפגשי תכנית "הקשר המבוגר הרב דורי", מה שידעתי על ישראל היה עולם של סטודנטים וספריות. רק שהתגייסתי בעצמי לצה"ל, תחלתי להכיר את "עם ישראל" על כל המגוון שבו: עולים חדשים כי אז נפתחה העליה מרוסיה, גם צברים מעירות פיתוח וגם אנשים שלא הגיעו לאוניברסיטה.

אחרי שעבדתי באוניברסיטה קצת כחוקר וקצת כמורה התוודעתי למקצוע חדש: יעוץ ארגוני. כך במשך יותר משלושים וחמש שנים עבדתי עם הרבה מנהלים, ארגונים, חברות, צוותים על כל הנושאים שחשובים לניהול מצליח שלהם. בשנים האחרונות התחלתי לעבוד בשדה תעופה בן גוריון כרגע אני ממלא תפקיד של פקח רחבה שתפקידו לבדוק שכל הדברים שהמטוס צריך יגעו אליו לפני ההמראה.

הזוית האישית

אורי: לסבא יש חוש הומור.