מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

כיצד ניצלתי כילד מטביעה

סבא אילן ויהלי
אילן הגדול ואחיו הקטן
איך ניצלתי מטביעה בביצת החולה בהיותי כבן – 10.

מבוא לסיפורו של סבא אילן

גדלתי בקיבוץ מעוז חיים, הורי עלו לארץ בנפרד כנערים מגרמניה, לאחר עלייתו של היטלר לשלטון. הם נפגשו בהכשרה בקיבוץ נען והצטרפו לגרעין חקלאי בגבעת חיים שהיה מיועד להקים את קיבוץ רביבים בנגב.

אני הבכור להורי, כשנולדתי ב- 1939, הייתי הילד הראשון והיחידי בגרעין ההכשרה (הילד של כולם). עקב חוסר בחברת ילדים, עברו הורי להתגורר בקיבוץ מעוז חיים בעמק בית שאן, שם היו כבר תינוקות בגילי.

 

סיפור ילדות על הצלה מטביעה בביצות אגם – החולה

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-1

זה היה בשנת 1950 כאשר הייתי בכתה ו' היה לנו מורה ששמו היה עזרא כדורי שאהב מאוד לצאת עמנו לטיולים בארץ בחיק הטבע, למדנו ממנו הרבה על שמות והתנהגות בעלי חיים שונים בישראל, בעיקר ציפורים וחרקים.

אחד הטיולים היה לאגם החולה (לפני הייבוש) גודלו של האגם שהיה רדוד מאוד היה כ-14 קילומטר רבועים ושטח הביצות סביבו השתרע על כ- 15/16  כלומר גדול משטח האגם.

%d7%9e%d7%a0%d7%a7%d7%96%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%99%d7%a6%d7%94-%d7%a1%d7%91%d7%99%d7%91-%d7%9c%d7%97%d7%95%d7%9c%d7%94-2

קרקעית הביצה הייתה – בוץ טובעני אפור שכיסה מתחתיו את שכבת הכבול (כבול = רקבוביות אורגנית של צמחים וחיות)  על פני הבוץ צמחו בעיקר גומא הפפירוס, וקני סוף גבוהים, על פני שלוליות המים צפו פרחי נימפה צהובה ובוצית המים בעלת עלים גדולים וענקיים.

על העלים קיפצו צפרדעים שונות כמו: "צפרדע האילנות" וצפרדע שחורה "העגול- לשון שחור- גחון" שהיא אנדמית (בעל חיים החי רק באזור מסויים)  רק לאגם החולה.

במים  הרדודים שטו/רחשו דגים שונים ומשונים ביניהם אמנונים, שיבוטות ובעיקר שמפנונים ממינים שונים שלהם הקרקע הבוצית הרטובה שימשה מקום אידיאלי, כיוון שהם מסוגלים לזחול מחוץ למים למספר שעות ולנדוד כך משלולית לשלולית.

חיות גדולות יותר "בשרשרת המזון" נהנו משפע המזון, כמו נמיה, חתול הביצות, חזירי בר ועד לג'מוסים (כעין תאו הבר) שהבדווים השתמשו בחלבם ובבשר המוני ציפורים מצאו את מזונם באגם ובביצות לידו,- הו… כמה שהיו שם… כידוע,  אלפי ציפורים נודדות מאירופה לאפריקה ושבות באותו מסלול לקראת בוא הקיץ.

"אגם החולה" (היום ה"אגמון" – מה שנותר מהאגם) משמש להם כחניית -ביינם למנוחה, שתייה ומזון בשפע. כיום מפורסמים בעיקר אלפי העגורים, החסידות והשקנאים הנוחתים במקום לשמחת הצָפַּרִים והקהל שבא לצפות בהם.

המורה לטבע עזרא, ידע ערבית היטב ובטיילנו לאגם החולה ידע להסתדר היטב עם הבדואים המקומיים.  בהסבר שנתן לנו מראש על ההליכה בתוך הסבך הדגיש שלא נתלהב מדי מהציפורים הרבות שיתגלו לנו בין קני הגומא ואפרוחיהם המתרוצצים על פני האדמה הרכה והאפורה שנראית במבט ראשון כמשטח תמים מהודק אם חורים קטנים (מהם מבעבע הגז של הריקבון האורגני) כיוון שהבוץ הזה מסוכן ומתעתע.

מותר ללכת רק בגבולותיו של הבוץ, שאם לא כן אתה תמצא את רגליך טבולות עמוק  בתוך המדמנה האפורה שחורה וכהרף עין אם לא תמהר לצאת, אתה שקוע עד מותניך ורק ידיך מונפות לעזרה. אם לא יושיע אותך חברך תלך ותשקע בבוץ הסמיך עד לטביעה מוחלטת, ממנה לא תוכל להיחלץ ללא עזרה.

הציפורים קלות הם ולכן אינן שוקעות. כשהן חשות שהבוץ טובעני, מרימות כנף ומעופפות להן, לאדם אין כנפיים לכן מה שנותר לו זה לזעוק לעזרת חבר.

אי לכך, מעט בני אדם קרבים לביצה, מי שבכל זאת נכנס עקב צורך, קושר עצמו בחבל וחבריו בחוץ עומדים בהיכון למשותו חזרה.

אנו ילדי הכתה החילונו להלך בסבך הבוצי והנה הופיעה בקרבתי ציפור- כעין פצועה, בחליפת שחור – לבן מקרקשת בכנפיה ומשמיעה צווחות בקול צורמני כאילן פצועה היא ומתקשה לברוח. היתה זה "אמא“- סיקְסַק המגינה על אפרוחיה  על ידי משיכת צומת לב עליה במקום שהרודף יפנה אל אפרוחיה.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-3

 

החילותי לחוש סביב רגליי את הבוץ הרטוב, אך אמרתי לעצמי "לא נורא אני עדיין על קרקע בטוחה”.כל מעייני היו נתונים לצוד /לתפוס אפרוח אחד. משמאלי הבחנתי בשני אפרוחים בקרבת ידי ופניתי לעברם ואז הופיעו מולי מתוך הסבך זוג עיניים אפורות נוצצות ומאחוריהם פני טורף היה זה חתול ביצות מבהיל המשחר לטרף. תוך בהלה או תדהמה מפחידה, צעקתי תסתלק!!! לעבר החתול המאיים. חתול הביצה התבונן בי ארוכות, שקל אפשרויות, לבסוף הרים זנב שעיר ונעלם בסבך, כאן הופיעו עוד מספר אפרוחים ממש לידי שכנראה הסתתרו מהטורף. הופ… הושטתי את ידי לעברם אך לא הגעתי עדיהם, כיוון שרגלי החלו לשקוע, אודי חברי צעק אלי ממס' מטרים "אילן,  תזהר, תזהר ! אל תתקדם, הבוץ תובעני !"  אך בשלב זה אני כבר הייתי באקסטזה, לתפוס אפרוח ובקושי שמתי לב לאזהרות גופי החל לשקוע והבוץ סביבי בעבע בגזים משתחררים שהשמיעו מין קולות משונים – בּלופ.., בּלופ…

נזכרתי באזהרות שקיבלנו וחרדתי מאוד שהנה אשקע ואשאר בביצה, הרמתי ידי וצעקתי לעזרה. המורה עזרא הופיע ומכמה מטרים זרק אלי קנה סוף ארוך ואמר אחוז בו… אחוז בו… בכוחותיי האחרונים נטלתי את הקנה שהושלך לעברי ולאחר מאמץ רב הצלחתי לנתק רגל אחת ואחריה השנייה ולהרימם. מתוך מדמנת הכבול המפעפע בו היו שקועות.

נשכבתי על משטח  הבוץ האפור והמסריח, חשתי הקלה. (בשכיבה, משקל הגוף מתחלק על שטח גדול יותר והדבר מונע שקיעה) אבל כיצד חוזרים לכיוון אודי והחברה? "תתגלגל, תגלגל," צעקו לעברי. בתרגילי התעמלות מאומצים הצלחתי להתגלגל החוצה, מעבר לעיסת הבוץ הטובעני. נראיתי כמו גליל בשלג, אבל שחור, עטוף בבוץ.  לבסוף הגעתי לאדמה קשיחה  כל גופי ובגדי כוסו באפור ושחור מין "איכסה" כזאת.. . נשארתי ללא אפרוח  בידיי, אבל ניצלתי ואני בחיים.. רק שחזרנו לאכסניה, יכולתי לחוש את ערכה של מקלחת חמה ומרעננת ולבישת בגדים נקיים.

שנים מספר לאחר מכן הוחלט בממשלת ישראל – לייבש את אגם החולה והביצות שנקוו סביבו. היה זה מבצע הנדסי נרחב שמטרתו הייתה לחשוף קרקעות רבים  לחקלאות, לנצל טוב יותר את המים ולצמצם ההתאדות הרבה. בלחץ של חובבי ושומרי הסביבה והחברה להגנת הטבע, הוחלט להותיר בשלמות חלק קטן מהאגם והביצה. חלק זה נקרא "אגמון החולה", או "שמורת החולה". בקטע זה נותרו בעלי חיים שונים, בני כנף, דגים ומינים אנדמיים שונים.

ביצוע הייבוש התנהל ביעילות רבה ואמנם שטחים רבים התפנו לחקלאות. אבל עד מהרה הסתבר שהקרקע שמכילה כבול רב (החלק האורגני רקבובי שהיא מכילה) אינה מתאימה לעיבוד ואף ובתנאים מסוימים בקיץ פורצות עליה ממש שרפות. נאמר בסוגריים: שיש היום המצטערים על "הייבוש" ורואים בכך דוגמה להתערבות לא מושכלת של האדם  בטבע.

לאחר שנים בעת שטיילתי עם ילדי באגמון החולה ע"מ לצפות בלהקות העגורים ואלפי הציפורים הנוחתות במקום, התבוננו גם בהאכלה המכוונת של מיני בעלי הכנף (בעיקר העגורים) מעגלה המפזרת להם תירס.  השתוקקתי לחפש את הנקודה ממנה ירדנו אז כילדים אל בין הסבך והביצה, אבל למרות מאמצי לא מצאתיה. כל  האזור השתנה לחלוטין, לאחר ייבוש החולה וצמצום נרחב של שטח האגם וכל הירוק סביבו. לשמחתי גילינו זוג סיקסקים מעופפים ומצווחים בקרבתנו וכך לפחות יכולתי להמחיש להם על איזה סוג של ציפור מדובר בסיפור שלי.   ביתר בעלי החיים שהיו נפוצים באגם, יכולנו רק להתבונן במוזיאון הפוחלצים הקטן שהקימה החברה להגנת הטבע בשמורה.

כעת לאחר שסיפרתי את הסיפור הזה לנכדים, רצוי שנטייל יחדיו לסיור לימודי מקיף באזור.

 

הזוית האישית

היה לנו כיף מאוד לכתוב את הסיפור למדתי המון מסבא ואני מקווה שאוד ילדים יעשו את הפעילות הזו.

מילון

אגמון
אגם קטן

ציטוטים

”’’בתרגילי התעמלות מאומצים הצלחתי להתגלגל החוצה, מעבר לעיסת הבוץ הטובעני.’’“

הקשר הרב דורי