מאגר סיפורי מורשת

יציאת מצרים מצרים 1946, סבא רבא וסבתא רבא שלי, ישראל ורנה סיטון, עולים לארץ ומשתקעים בקיבוץ דגניה ב'. ב- 1947 הם מקבלים את המשימה להיות שליחי עלייה בקהיר. ביתם רותי רק נולדה, הם רצו שתגדל בארץ ישראל ועכשיו הם חוזרים למצרים לצורך המשימה. באותה תקופה אפשר היה להגיע למצרים ברכבת או בטיסה. כיוון שרותי הייתה תינוקת הם בחרו בטיסה. כשנחתו בקהיר הגיעו שוטרים ועצרו את סבא רבא ישראל באשמת ריגול (שקר גס). סבתא רבא שלי נשארה לבד בשדה התעופה עם התינוקת רותי עד שבאו קרובי משפחה לאסוף אותם. הן עברו לגור עם ההורים של סבא ישראל בקהיר. למזלם אבא של סבא רבא שלי היה עורך דין מוכר במצרים והצליח לשחרר את סבא רבא ישראל, כעבור שנה וחצי. סבא רבא ישראל היה ציוני גדול ששמו המקורי היה ריימונד ושינה לישראל מתוך זיקה לישראל. מרגע שחרורו מהכלא חלם לחזור לישראל. אלא, שהמצרים לא נתנו לו לצאת ממצרים כלל. אחרי "מבצע קדש" נשיא מצרים, עבד אל נאצר, החליט להחרים את רכוש היהודים ולגרש אותם. כל המשפחה של סבתי התפזרה ברחבי העולם אבל לסבא רבא ישראל ולסבתא רבא רנה היה ברור שעולים לארץ ישראל.  לימים סבא רבא ישראל הוכר כאסיר ציון.

סיפור העלייה:

מפיה של סבתא רותי: העירו אותי בשעת בוקר מוקדמת מאוד ואמרו לי שאני צריכה להתלבש ולהתכונן לצאת מהבית. אנחנו נפרדים מהמקום הזה לתמיד. רציתי לקחת איתי כמה מהמשחקים והצעצועים שלי אבל ההורים שלי אמרו שהמצרים לא מרשים לנו לקחת שום דבר מלבד בגדים וחפצים אישיים ספורים. נסענו עם האוטו של אבי לנמל באלכסנדרייה ושם עלינו על אוניה די רעועה ששמה היה "מיסר". הבנתי מאוחר יותר שאנחנו מפליגים לנפולי שבאיטליה.

ההפלגה הייתה קשה למדי כי האנייה הייתה רעועה והתאימה להובלת סחורות ולא לאנשים. הגענו לנפולי כעבור 5 ימים. שם התקבלנו על ידי הסוכנות היהודית ושכנו אותנו במלון. אני כילדה הרגשתי שאני בהרפתקה בלתי נגמרת. הבנתי שאנחנו נוסעים לארץ ישראל, אבל עבורי זה היה מקום עלום. נשארנו במלון כשבוע, עד שאירגנו עבורנו מקום באנייה "מולדת" שהפליגה לחיפה. בערבים, לפני השינה, אבי היה מספר על ארץ ישראל סיפורים מופלאים ורק רצינו להגיע לשם.

כל כך ציפינו להגיע לארץ שההפלגה ב"מולדת" זכורה לי כמסע ארוך ומייגע. ב -4/1/1957 לפנות בוקר אבי העיר אותנו וקרא לנו לעלות לסיפון לראות את חיפה מרחוק. האורות של חיפה נראו לי כתכשיט יקר. הם נצצו באור יקרות שגרם להתרגשות בקרב כל העולים שהיו איתנו באנייה.

נשלחנו עוד באותו יום למעברה ביבנה שהייתה אז כפר קטן. אבי נשלח לעבוד בבסיס תל- נוף. הוא בעיקר עסק בעבודות שקראו להן אז "עבודות דחק". כעבור שנה אבי קיבל עבודה בבנק דיסקונט בתל-אביב ואנחנו עברנו להתגורר בדירה שכורה בגבעתיים. שם גדלתי עד שהתגייסתי לצבא.

הזוית האישית

למדתי דברים רבים על סבתא רותי והדור שלה. על העלייה של משפחתי ממצרים. הקרבה ביני לבין סבתי גדלה וזה היה לי מאוד נחמד ומהנה. הנאה צרופה לספר וללמוד ביחד עם הנכד שלי עמית שהוא נכדי הבכור. ההתעניינות שלו מחממת את לבי.