מאגר סיפורי מורשת

התמונה בחדר של יפה היא תמונה משפחתית של אמה וארבע בנותיה – הבת החמישית נולדה בישראל. אמה הייתה אישה יפהפייה. אביה עלה בעלייה השלישית בשנת 1923 לבדו, כדי להכשיר את הקרקע. כעבור שנתיים, בשנת 1925, המשפחה הצטרפה לאב והם התגוררו בכרם התימנים. אביהן עבד בסולל בונה והיה שותף בבניית בית החולים הדסה. בתה ניצה נולדה מנישואיה לויקטור, ובנה צביקה נולד מנישואיה ליהושע. כיום, ליפה יש אחות אחת בחיים, חווה שמה, והיא גרה בקיבוץ שדות ים.

כאשר הגיעו ארצה, הם נשלחו ללמוד עברית בתחנה המרכזית הישנה. תל אביב הייתה כולה חולות, הן שיחקו בחול משחק שגרם להן לדלקות עיניים מרובות וכל היום הסתובבו יחפות בחול החם. מכרם התימנים עברו לשכונת הרכבת, לאדמה שמאיר דיזנגוף חילק לעולים.

 מתוך ויקיפדיה

יפה למדה בבית הספר "תלפיות". אביה בנה צריף עם גדר וחמש האחיות ישנו במיטה אחת. בחורף הגשם חדר לצריף ואביהם היה צריך להרים אותן כדי לעבור ממקום למקום בגלל השלוליות שנוצרו בעקבות הגשם.

אביה והשכן היו לוקחים גזעים, מנקים אותם ומוכרים אותם כדי שיהיה להם כסף. כאשר הרוויחו מספיק כסף, הייתה יפה הולכת עם אמה לשוק. בשכונת הרכבת שכן גם בית החרושת הראשון למצות.

משכונת הרכבת המשפחה עברה לרמת השרון. אביה ואחיו בנו צריף מלבנים. יפה גרה ברמת השרון מכיתה ה', שם לימד אותה המורה קלמן שהיה גם מנהל בית הספר. שם גם סיימה את כיתה ח'.

בגיל 15 יצאה לעבוד במשק פועלות. אשת המורה, שהייתה פעילה במפלגה, סידרה לה את העבודה. מנהלת המשק הייתה חנה צ'יזיק שהייתה שבעת רצון מעבודתה של יפה. יפה הייתה שותלת עציצים שהיוו גדרות לבתים, ובנוסף, שותלת צמחים מיוחדים שהיו מיועדים למכירה בחגים.

כעבור שנה וחצי, עברה לעבוד בקטיף. תחילה עבדה כקוטפת, אך יפה, הידועה בחריצותה ובתפיסתה המהירה, מהר מאוד נעשתה אחראית ולימדה את העובדים את מיומנות הקטיפה על מנת שלא יקלקלו את הפרי.

בשלב מאוחר יותר, אנשי הקיבוץ עברו להתיישבות והעובדים נשארו לגור במקומם. יפה אהבה את קיבוץ מגדיאל שסיפק לה מקום טוב ונוח לישון, חדר אוכל מסודר ותנאים טובים.

יפה הייתה עובדת זריזה מאוד וחרוצה מאוד. אחראית המטבח ביקשה שיעבירו את יפה למטבח בשל סגולותיה, ואיימה שאם יפה לא תעבור אנשי הקיבוץ יצטרכו להכין לעצמם את הסלט, וכך היה. האחראית הגישה את המצרכים ולחם, והסועדים היו צריכים להכין לעצמם את הסלט.

בקיבוץ מגדיאל הכירה את בעלה הראשון, ויקטור. בחור יפה תואר, בו יפה התאהבה מיד ואהבה אותו מאוד. ויקטור היה יפה תואר אך עצלן מאוד. הם נישאו (כאשר יפה הייתה בת 20) וחייה לצידו של ויקטור לא היו פשוטים, היו אפילו קשים.

היא עבדה במשק בית אצל משפחה שבה הבעל היה רופא עם שני ילדים קטנים ובחור נכה בבית. בעוד שיפה עבדה מאוד קשה, ויקטור לא עבד. לא היה הולך אפילו להירשם לעבודה. כשנישאה לוויקטור עברה לגור אצל הוריה, שם ילדה את בתה ניצה. יפה, בשל אופיה המיוחד והחזק, לא יכולה הייתה לסבול את נישואיה לוויקטור, ולמרות התנגדותה של אמה והתקופה שבה לא היה נהוג להתגרש – התגרשה מוויקטור.

לאחר הגירושין בת דודתה הכירה לה את בעלה השני – יהושע קרוטמן, לו נישאה בשנת 1949. יהושע אהב את יפה אהבה עזה והיה מתפאר בה בפני חבריו, הלביש אותה בבגדים יפים. יהושע היה צלם במקצועו ויפה שמחה שמצאה בעל עם מקצוע, אך כנראה שזה לא היה מספיק, חייה עם יהושע לא היו פשוטים גם הם. תחילה הם התגוררו בראשון לציון, אך יהושע היה אדם מאוד תזזיתי – היה קשה לו להשתקע במקום אחד, ומכיוון שאהב את מזג האוויר בירושלים העתיקו את מגוריהם לירושלים, שם הייתה ליהושע אחות שעלתה מרוסיה לאחר המלחמה והתגוררה במושבה הגרמנית.

יהושע פתח חנות בביתם, ויפה עבדה שם כמרטשת. החנות מאוד הצליחה, אך שוב, בגלל אופיו הבעייתי של יהושע וחוסר ההתמדה היה ליפה מאוד קשה עם התזזיתיות שלו. יהושע החליט לנסוע לאילת, הם עזבו את ירושלים ועברו לאילת, שם היה ליהושע מכר שהייתה לו חנות דליקטסים. יהושע רצה להיות שותף בחנות ולכן מכרו את הדירה בחולון, אך לבסוף לא נכנס לשותפות כיוון שלא היה מספיק חרוץ ולא ויתר על מנוחת הצהריים שלו.

החנות באילת לא הצליחה ולכן היו צריכים לעבור למקום אחר, וכך מצאו עצמם בדימונה. יהושע נכנס לשותפות בקונדיטוריה שהייתה גם בית חרושת לגלידה. כדי להיכנס לשותפות הוא לווה כסף ממכר בחו"ל, בריבית מאוד גבוהה. ליהושע היה רקע באפייה, להוריו היה בית מאפה ברייביץ, פולין. אך שוב, למרות הרקע והניסיון באפייה, השותפות לא החזיקה מעמד ויהושע יצא מהשותפות וקיבל את חלקו בחזרה. עם כל אופיו הלא פשוט, הוא היה אהוב על הבריות.

על אף הקשיים, בזכות אופיה החזק והלא מתייאש, ובזכות האישיות המדהימה של יפה, היא ידעה כי הייתה צריכה לעשות משהו לפרנסתה, וכך הקימה מאפס את חנות התמרוקים בדימונה. היה עליה להתמודד עם הרשויות, עם כל הביורוקרטיה, להכין את העבודה, כלומר- לקנות סחורה, להתמודד עם סוחרים בתל אביב, ולנסוע להביא את הסחורה. הייתה זו התמודדות לא פשוטה בזמנים ההם.

יפה שילמה 5,000 לירות כדי לקנות את החנות. מלבד ההתמודדות שלה עם הקמת החנות, הייתה צריכה להתמודד עם יהושע שלא היה פשוט, והערים קשיים. כנגד כל הסיכויים, הקימה את החנות ששגשגה מאוד והייתה מפורסמת בדימונה.

ניצה, בתה, לא גרה אתה בדימונה. היא התגוררה בתל אביב עד לגיוסה לצבא. צביקה היה בן 9 כאשר הגיעו לדימונה.

אחרי 25 שנה, בשנת 1981, החליטה יפה למכור את החנות בדימונה ולעבור לתל אביב לדירה שניצה גרה בה. בגיל 66 עברה לתל אביב ושוב הייתה צריכה להתמודד עם התחלה חדשה ולא פשוטה. היא נפרדה מיהושע אבל לא התגרשה ממנו.

ניצה ובעלה זכו בהגרלה בפלדלת, הם נתנו אותה מתנה ליפה ולאחר שהרכיבו את הדלת, הרגישה יפה הרבה יותר בטוחה בביתה.

בתל אביב המליצו ליפה על לימודים באוניברסיטה העממית כדי להעביר את זמנה ולהתרגל לעיר, וכך יפה למדה במשך 14 שנים באוניברסיטה. לקחה כל מיני קורסים, הלכה להרצאות כדי להעשיר את עצמה ואת נפשה ולמלא את זמנה. בפעם הראשונה, לאחר שיצאה מהרצאה, הרגישה ב"היי", הרגישה שהיא על "כנפי נשרים". הלימודים רוממו את רוחה והיא הייתה המאושרת באדם.

יפה נמצאת בגיל-עד כבר 8 שנים וגם שם הטביעה את חותמה. היא עיצבה הרבה מסגרות לתמונות שתלויות שם, תפרה תיקים שאפשר לתלות על הליכונים ועגלות כדי שהאנשים יוכלו לשים את חפציהם ואת הנרתיקים לפלאפונים. גם לקשישים על כסא גלגלים תפרה תיקים לחפציהם.

יש בגיל-עד הרצאות של רבנות, ולילה אחד חלמה על אחת ההרצאות וחושבת שהאמרה "ואהבת לרעך כמוך" היא אמרה מאוד חשובה ושכל בן אדם צריך לאמץ אותה.

העשרה:

כרם התימנים: "כרם התימנים היא שכונה הממוקמת בדרום-מרכז תל אביב, בין הרחובות אלנבי, גאולה, הכובשים והכרמל. בבתיה הראשונים אשר נבנו מצפון לעיר יפו בשלהי המאה ה-19 התיישבו יהודים שהגיעו לארץ מתימן בגלי עליית אעלה בתמר (1881-1882).‏היא מאחת־עשרה שכונות מגורים נפרדות שנבנו לפני "אחוזת בית – תל אביב" "בין השנים 1903 ו-1909".‏[2] בתרפ"א (1921) הצטרפה השכונה, עם שכונות יהודיות נוספות, לתחום העיר תל אביב."

תשע"ד, 2014