מאגר סיפורי מורשת

ירושלים הייתה  האוניברסיטה שלי. גרתי בה 5 שנים לאחר הצבא ולמדתי באוניברסיטה העברית .

 

בשנה הראשונה גרתי עם בת דודי שהייתה קרובה אלי כאחות. את העיר לא אהבתי, הייתה דתית מידי בשבילי, הרבה חרדים מכל הסוגים, שבת שקטה ומעיקה, אין מקומות בילוי, מעט מכוניות בכבישים, הרבה יוצאים ונכנסים מבתי כנסת ואם כבר מוצאים מקום לסעוד בו צריך לקנות תלושי הסעדה מבעוד מועד (ביום חול כמובן).

 

אבל אהבתי את בת דודי וצחקנו הרבה ביחד. במיוחד היינו אוהבות לכתוב מכתבי תלונה לחברות שבמוצריהם הפגומים נתקלנו. למשל: היה נהוג באותם ימים שהאורח מביא למארח מתנה, לרב פרחים או "בונבוניירה". המארח שמח מאד לקבל שוקולדים ושמר אותם בעטיפה הנאה כדי לתיתם למארח בביקור הבא כשהוא יהיה האורח. לפעמים לאחר סיבוב שכזה הייתה הבונבוניירה חוזרת לאחד האורחים שגלגל אותה קודם לכן. כך עברו הבונבוניירות מדור לדור ואנחנו האמיצות החלטנו לפתוח אחת שקבלנו במתנה. פתחנו וחשכו עיינינו עובש ותולעים. כמובן שכתבנו מכתב לחברה (לא היו עדין תאריכי תפוגה על המוצרים) בו תיארנו את התקווה הגדולה לפני הפתיחה ואת עוגמת הנפש לאחריה. מייל לא היה וגם לא פייסבוק אבל בכל זאת פוצינו בשוקולדים טריים. למדתי ממנה לבשל. במיוחד זכור לי  מרק שעועית אחד שבושל בסיר לחץ ומצא את עצמו דבוק על התקרה ומפוזר על כל הקירות.

 

בשנה זו למדתי לאהוב את ירושלים. הייתי מטפסת על הסולם במרפסת המטבח הקטנטנה ומסתכלת בשקיעה על עמק בית הכרם ומנזר המצלבה. ירושלים של זהב אהבתי את שוק מחנה יהודה ואת השכונות השונות ששוטטתי בהן בשבתות גם פעם ראשונה שממש אהבתי את הלימודים כי רוב הקורסים היו בחירה שלי במקצועות שאהבתי.

הכרתי כמה חברים חדשים וטובים שהיו חלק חשוב בחיי שם. בתקופת הבחינות, לאחר כל בחינה הייתי מספרת להורי בת"א איך היה: הייתי יורדת במדרגות לרחוב שבו היה סניף הדואר השכונתי והפקידה הייתה כבר שואלת איך הייתה הבחינה ואז מפעילה טיימר שמאפשר לי לחייג  למספר של הורי( להם כבר היה טלפון בבית)ולספר בקצרה איך היה (כל דקה יקרה!)

אח"כ היה קיץ ומצאתי עבודה בת"א והיה חם ובעיקר לח אבל היה גם ים. בסתיו 1964 שמחתי לחזור לירושלים לחברים וללימודים. בשנת לימודי השלישית התחלתי גם לעבוד. הייתי נותנת שעורים במתמטיקה בפנימיית "כרמית"  בעין כרם. את עין כרם הכרתי מטיולי. כל שנה ביום העצמאות שבו הייתה ירושלים גועשת ועצבנית, פקוקה וחסומה בגלל מצעד עצמאות עם טנקים וציוד שעובר ברחובות המרכזיים, הייתי  יושבת בגינה שקטה ומופלאה של מנזר בעין כרם, קוראת ספר ומחכה שההמולה תגמר והרחובות יפתחו.

 

שלש פעמים בשבוע היו ילדי תיכון נחמדים מקבלים אותי במאור פנים ואחרי שלש שעות לימודים ותרגילים מפצירים בי לאכול אתם ארוחת ערב ומלווים אותי לאוטובוס  שמביא אותי לביתי.הילדים היו ילדים מוכשרים שגרו לרוב מחוץ לירושלים ולהוריהם לא היה כסף לממן תיכון.(לא היה תיכון חינם).המדינה הייתה מאתרת אותם ומאפשרת להם לרכוש השכלה בפנימייה.

 

בשנת 1967 התחלתי את התואר השני. היו שלש משרות לעוזרי הוראה וארבעה מועמדים. שלשה קיבלו את המשרות .אחד כי הוא עוזר לפרנס את הוריו השני כי הוא נשוי והשלישי כי לא קיבל מלגה ורק אני  נותרתי בלי משרה על אף  הישגי בלימודים. ארבעים שנים בערך חלפו עד שהבנתי שהעובדה שהייתי סטודנטית ולא סטודנט הייתה בעוכרי. אבל הסוף בכל זאת שמח: נוצר צורך בעוד משרה ואני קיבלתי אותה.

 

קרוב לסוף השנה הייתה בארץ תקופת המתנה לפני המלחמה. כולם חיכו שתפרוץ. כל הסטודנטים גויסו והלימודים נפסקו.ביוני החלה המלחמה-מלחמת ששת הימים. לאחריה  נשמנו לרווחה היה ניצחון גדול והיו הרבה חילוקי דעות בין הסטודנטים בדבר עתיד השטחים שנכבשו.

 

חילוקי הדעות הללו רק גדלו עם הזמן ו 48 שנים לאחר המלחמה הפערים רק הולכים ומתעצמים.באו חברים מהמילואים עם טנדרים ולקחו אותי לטייל בשטחים שנכבשו לראות הכל, מהר מהר לפני שמחזירים.היו ימים כאלו.אחרי ששה חדשים התחתנתי עם אילן .למדנו באותו מחזור. סיימתי את התואר השני וכאן נגמרו ימי ירושלים: עם שני תארים, חתונה אחת, מלחמה אחת ועיר  שהלכה ושינתה את פניה בעקבותיה..