מאגר סיפורי מורשת

משפחת ברכה מלוב לארץ ישראל התחיל בשנת 1950. העלייה לארץ זכורה לי כתקופת רדיפה. אני זוכר, למשל שאחותי הגדולה ברחה מלוב ועלתה לארץ ישראל יחד עם בני הנוער לפני המשפחה ורק אחרי העלייה של כל בני המשפחה, תקופה של שנה, נפגשנו איתה כאן בארץ. 

 

מתוך סיפורי בני המשפחה העלייה הייתה בלתי לגאלית, מהירה, ברחנו בגלל מאורגות הרדיפה של הגרמנים אחר היהודים. האניות היו ישנות ורעועות אבל לא הייתה ברירה, המסר והשאיפה הייתה שאנחנו עולים ולא שואלים שאלות, לא משנה איך, העיקר – עולים לארץ ישראל.

 

הגענו לארץ ובהתחלה הציבו אותנו במעברה בבית ליד, ולאחר שהתחילו בהתארגנות, הועברנו לאשקלון למעברה ג',היום המקום נקרא בת הדר שם קיבלנו אוהל שהיה אמור להכיל את כל בני המשפחה. בהרבה מקרים הייתה מלחמת הישרדות, למשל כדי להשיג דברים בחורף, הגשם היה חודר לצריף, היה מאוד קר אבל מהר מאוד, בלי בעיה היינו מציבים סירים בכל פינה וכל סיר שהיה מתמלא במים היינו מרוקנים וחוזר חלילה.

 

אבא עבד בחקלאות לפרנסת המשפחה וניהלנו חיים כמעט שווה בינינו לבין השכנים, החברים כל יום עושים ועובדים ליום המחרת כדי להשיג מזון, עופות ובשר. אני זוכר פעם בשבוע עיקר המזון התבסס על ביצים, תפוחי אדמה וירקות. הייתה לנו בית כנסת שכונתית, מכולת שכונתית ואזורי משחקים.. משפחתי מנתה זוג הורים ושישה ילדים, ארבעה אחים ושתי אחיות, בארץ נולדו עוד שני אחים, תקופת המעברה הייתה קשה ביותר. לא הייתה עבודה, הפרנסה הייתה קשה מאוד.

 

אני באופן אישי זוכר טוב טוב איך התנהלו החיים. מדריכות מלשכת הסעד היו באות למגורים, לגנים ולבתי ספר, ומחלקות בגדים וכל אחד לפי המזל והמידות היה מקבל. זוכר שהייתי הולך למכולת היחידה לקנות מוצרי מזון עם תלושים ומחכה שעה שעתיים כדי לקנות.הכל היה מתוקצב למנות קטנות, לדוגמה: קרח, נפט, חלב, מגיע בעגלה וחמורעומדים בתור וקונים. לא היה חשמל באוהל, הייתה מנורת פנס, לא היו שירותים, הוצבו שירותים בחוץ והיינו יוצאים בלילה לשירותים בליווי, לא היה לנו מיטות, ישנו על מזרונים , ראש וזנב, מקלחות פעם או פעמיים בשבוע, ממלאים פח של זיתים בחמישה ליטרים של מים, מחממים בפתיליה ואחד אחד מתקלח בתורו.

 

אני זוכר שלפעמים היו מלבישים אותנו אחרי מקלחת באותם בגדים בגלל חוסר, בבית הספר נתנו אוכל רק לילדים שההורים שלהם שילמו. חצי כיתה אוכלים וחצי כיתה עומדים מנגד ורואים אותם אוכלים, הזיכרון הזה חרוט אצלי בזיכרון. רוב הכיתות בבתי הספר למדו על ארגזי תנובה, לא היו לנו תיקי בית הספר, את הציוד שמנו בשקיות ניילון, מחברת אחת שימשה לכל המקצועות.

 

בשנת 1959 קיבלנו סוף סוף דירה באשקלון ושם הוריי גרו. מבחינה חומרית היה קשה מאוד אך מבחינה רגשית היה בסך הכל טוב מאוד. הייתה הבנה של המצב, לא דרשנו מההורים, הסתפקנו במה שיש ולא התלוננו. קיבלנו חום והמון אהבהמכל בני המשפחה. וזה מה שחשוב.

 

"מעברת שבות עם או מעברת בית ליד הוקמה כמחנה עולים צפונית פרדסיה בסמוך לצומת בית ליד. בשנת 1951 הפך המחנה למעברה שהתקיימה עד 1967". ויקיפדיה

תשע"ו