מאגר סיפורי מורשת

שמי עמי מורג נשוי לאתיה. אני בן שבעים, נולדתי בתאריך 17.12.1945 בעיר תל אביב. בן שני במשפחה שכללה את אבי אליעזר (מורגנבסר), שעלה בשנת 1924 מהעיר קרקוב (עיר המלכים) אשר בפולין. שמה של אמי היה מרים, היא עלתה בשנת 1929 מהעיר לבוב (למברג) שהייתה פעם שייכת לפולין והיום שייכת לאוקראינה. אחי שמואל נולד גם הוא בתל אביב היה גדול ממני ב-10 שנים. כ

 

שהייתי בן שנתיים וחצי עברנו דירה למושבה בשם זיכרון יעקב. שם הלכתי לבית הספר כיתות א'-ג'. כשהייתי בן שבע עברנו מזיכרון יעקב לקריית ביאליק לביתו של סבי שנפטר. בעקבות גירושי הוריי נשלחתי לקיבוץ כפר המכבי וגדלתי שם כ"ילד חוץ" ולימים כחבר קיבוץ.

 

בשנת 1966 לאחר שחרורי מהצבא נישאתי לאתיה מבית הרשקוביץ שהייתה ילידת חיפה. בנינו בית בקיבוץ כפר המכבי ולאחר שנתיים בעקבות מלחמת ששת הימים החלטתי לחזור לצבא. במסגרת שירותי בצבא הקבע התקדמתי בדרגות ועברתי תפקידים שחייבו אותנו לעבור הרבה דירות. לאחר ששירת בתנו הבכורה הצטרפה למשפחה ומיד לאחר מלחמת יום הכיפורים עברנו לגור בקיבוץ עמיעד שהיה סמוך למקום שירותי בחטיבה 7. שם נולדה גם הבת אושרת.

 

בשנת 1978 נשלחנו בשליחות הצבא לארצות הברית לבסיס צבאי בפורט הוד טקסס. בסיום השליחות חזרנו ארצה והשתקענו בחיפה. שם נולדו שני בננו מתן ועידן בשנת 1984 השתחררתי מהצבא עברתי לעסקים ולפעילות ציבורית ענפה במסגרת מועצת העיר חיפה בשנת 2012 הצטרפתי לעמותת "יחד" העמותה לחייל הבודד הפועלת בחיפה ומטפלת בחיילים בודדים הגרים בחיפה וסביבותיה.

 

תקופה מעצבת ומחשלת כבר מגיל שנתיים וחצי הבנתי שמרכיב חשוב בחיי יהיה עקרון הנדידה. בעקבות הפצצתה של תל אביב החליט אבי לעזוב את תל אביב ולעבור למושבה זיכרון יעקב. נסענו במשאית בריטית משאריות מלחמת העולם השנייה שהייתה קטנה, רועשת. מחוסר מקום הניחו אותי על רצפת המשאית מתחת לכיסא שעליו ישבה אמי ואבי ישב על ערמת המיטלטלין שהיוותה את כל רכושנו והונחה על ארגז המשאית.

 

הבית בזיכרון יעקב שימש כלול תרנגולות שהוסב ע"י הגביר לבית רעוע. בזיכרון יעקב נתקלתי בפעם הראשונה בהבדלים חברתיים. בני המושבה, האיכרים היו המעמד המכובד ואילו אני נחשבתי לזר שגר בלול של איכר עשיר. ליד ביתנו בחלקה השייכת לאיכר אחר היה קשור לעץ זית תיש עצבני מאוד. אפילו האיכר חשש מתוקפנותו. בן האיכר למד איתי באותה כיתה וסבל מלקות ראייה קשה מאוד הוא כמעט לא ראה כלום.

 

אנחנו שהיינו עניים לא היה ביכולתנו לרכוש מוצרים. אמי שהייתה סורגת מופלאה לא יכלה לקנות צמר ולסרוג לי סוודר. עלה לי רעיון לתלוש את הצמר מהתיש אבל איך מתקרבים לתיש?

 

לקחתי את החבר שלי שקראו לו בני העיוור ואמרתי שאני רוצה לשחק אתו תופסת. הבאתי אותו ליד התיש ואמרתי לו שיתחיל לרוץ סביב העץ ואני אתפוס אותו. הוא התחיל לרוץ ואני והתיש רצנו אחריו (בגלל עיוורונו בני לא ראה את התיש). המרוץ סביב העץ גרם לחבל להתקצר עד שראשו של התיש נצמד לגזע. התיש איבד את יכולתו לזוז. אז אמרתי לבני לתפוס בקרניים ולהצמיד את הראש לעץ. אני התחלתי למרוט את הצמר עד שהתיש נשאר קירח. את כל ערימת הצמר הבאתי לאימא. הסירחון שנדף ממני ומהצמר גרם לאמי לזרוק את הצמר לאשפה ואותי לאמבטיה אמי יצאה להתנצל בפני האיכר. האיכר אמר: "אני לא כועס אבל אני רוצה שהילד יסביר לי איך הוא התקרב לתיש כשאני לא מצליח" .

 

אחת מחוויות ילדותי הקשות והמחשלות ביותר שעיצבו את ראיית העולם שלי הייתה הניתוק מהורי והמעבר לקיבוץ. לילות רבים שכבתי במיטתי, ריחמתי על עצמי והרטבתי את הכרית שלי בדמעותיי. הייתה לי בקיבוץ משפחה מאמצת חשוכת ילדים שממנה קיבלתי חום ואהבה. האימא המאמצת רות האבא המאמץ אפרים היה ממוצא צ'כי שאהב אותי מאוד השקיע בי.

 

כילד חוץ, מראש, אתה תמיד בעמדת נחיתות . כך שרק בלילות שהייתי שוכב לבד במיטה הייתי עצוב ובוכה. אפרים האב המאמץ שלי זיהה את כאבי והיה מגיע לחדר בשעת ההשכבה ושר לי שירים בצ'כית שהייתה שפת אמו, מלטף אותי עד שהייתי נרדם. התקופה הזו זכורה לי כתקופה הקשה בחיי מחד וכתקופה שחישלה אותי מאידך. באותם לילות היו עולות בי מחשבות על בריחה מהקיבוץ. הייתי עושה את עצמי ישן עד שאפרים הלך ואז הייתי מתלבש ויוצא משער הקיבוץ ומתחיל ללכת. אבל לאן? הייתי הולך בחשיכה מפוחד ומחכה שאולי אבי ואמי יתחרטו ויבואו לקחת אותי. אך כמובן שהמשכתי ללכת אל תוך החשיכה ואף אחד בעולם לא ידע עליי ועל מחשבותיי.

 

לאט, לאט הצעדים שלי התקצרו והבנתי שאין לי לאן ללכת ונשאר לי רק לחזור לחדרי בקיבוץ לאט, לאט התחלתי לבנות את עצמי בכוחות עצמי ובעזרתו של אפרים. אפרים היה האיש שעיצב את חיי והנחיל לי עיקרי חיים של יושר ועזרה לזולת. שתי אמרות נחקקו בזיכרוני, האחת, החיים צבועים בצבע זגוגיות המשקפים שאתה מרכיב. אם אתה מרכיב משקפיים עם זגוגיות שחורות החיים נראים שחורים אם אתה מרכיב משקפים עם זגוגיות ורודות החיים נראים ורודים. רוצה לומר רק אתה יכול לקבוע איך יראו חייך.

 

האמרה השנייה, קח את העצה שלי ותחליט מה שאתה רוצה. רוצה לומר אני המבוגר האחראי, בעל הניסיון יכול לעזור לך בעצות אך אינני יכול לחייב אותך לפעול לפיהן. לאט, לאט התחלתי להתאקלם החברת הילדים בקיבוץ והתחלתי לנצל את החוזקות שלי. למשל ילדי הקיבוץ הלכו לעבוד אחרי הלימודים כחובה אני ראיתי בכך הזדמנות. אז תמיד עבדתי יותר קשה ויותר זמן. הקפדתי לעשות תמיד יותר. כך שבאופן קבוע זכיתי תמיד לתשבחות.

 

מאחר ולא אהבתי ללמוד הייתי מסתלק באופן קבוע מבית הספר והולך לעבוד. הלכתי לרפת וסייעתי לרפתן לחלוב את הפרות הוא תמיד אהב לקבל סיוע וכך אספתי חברים שתמכו בי בכל הזדמנות שנדרשתי. הייתי הולך למוסך ועוזר למכונאי לתקן טרקטורים, גם הוא אהב ושמח שמישהו תמיד יגיש לו כלי עבודה כאשר הוא שוכב מתחת למנוע או לשטוף בנפט חלקים מלוכלכים. בתמורה הוא היה מלמד אותי איך לתקן מערכות מכניות וכך הרווחתי פעמים גם את הערכתו וגם את הידע. אנשי המוסך שסמכו עלי מאוד לימדו אותי לנהוג בטרקטור כבר מגיל 13. כך שהשגתי יתרון משמעותי על חבריי למרות שהם היו בני קיבוץ ואני ילד חוץ. זו היתה הדרך שלי להתמודד עם הקשיים של חיי ולמצוא את הדרך שתוביל אותו להעצמה אישית וקבלה של החברה של האנשים שבקרבם גדלתי

 

כפר המכבי : "כפר המכבי, הוא קיבוץ בעמק זבולון ליד קריית אתא השייך למועצה אזורית זבולון.