מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של סבתא נילי:

נולדתי ב-1954 לצעירה בשם אסתר שמסיבות שונות לא יכלה לגדל אותי, ומסרה אותי להורי. הורי הגיעו מאירופה עם קום מדינת ישראל. אימי הייתה רופאה ואבי מהנדס ,אני הייתי בתם היחידה. הייתי מפונקת, קיבלתי את מה שרציתי, גרתי פה ברמת אביב והיו לי הרבה חברים. משפחה גדולה לא הייתה כי זאת הייתה תקופה  של אחרי השואה, ורוב המשפחות נספו בשואה. להורי לא הייתה משפחה קרובה. כולם נספו בשואה למעט אחותו של אבי שחייה בפריז שבצרפת. באותה תקופה המשפחה היתה קרובים או בני דודים רחוקים, או שכנים מאותה העיר, או אנשים שעבדו באותו מקצוע. אני גדלתי ברמת אביב כמוך סיימתי כאן את בית הספר היסודי ואת התיכון. התגייסתי לנח"ל – ביליתי בקיבוץ, עברתי קורס מכיות וקורס קצינות את סבא הכרתי בצבא התחתנו וגרנו ברמת אביב.

תקופת הילדות

היה לי דוד קראו לו דוד לאון, הוא חיי באנגליה בלונדון, פעם בשנה הוא היה בא לארץ. הוא היה איש מאוד נחמד, נמוך קומה וצנום, אני למדתי בבית הספר אורנים. בדרך לאורנים היה מרכז ובו בית קפה קטן. בבית קפה היה קפה אבל גם היו בו ממתקים. הוא חיכה לי שם כל יום, שותה את הקפה שלו, מדבר עם האנשים ומחכה לי שאגיע עם החברות, ואז מזמין אותנו לממתק או עוגה או שוקולד.

חגיגת בת המצווה

אני לא זוכרת חגיגה גדולה כמו שמקובל מתנת בת המצווה שלי היו אופניים. הכבישים שאת רואה היום ברמת אביב הם לא כמו שהם היו פעם. אופניים היו מצרך נדיר. גם מכונית פרטית הייתה רק למעט אנשים. לים למשל נסעו במין משאית פתוחה וזה היה כיף גדול. בנוסף לאופניים, טסתי עם הורי לחוץ לארץ. גם זה לא היה מאוד מקובל. זאת הייתה נסיעה מאוד ארוכה. נסענו לאנגליה ושם פגשנו את דוד לאון שסיפרתי לך עליו. משם לפריז, ולאמסטרדם   לשוויץ ולאיטליה. בסוף הטיול כבר לא רציתי לראות מוזאונים וארמונות. במלון באיטליה עניינה אותי המעלית עליתי וירדתי במעלית ללא הרף. הגלידה האיטלקית ידועה בטעמה ואני אהבתי מאוד לאכול את הגלידה ברחוב. הנסיעה הייתה ארוכה למדי ודיברו שפות שאני פחות ידעתי. תמיד הייתי בחברת מבוגרים וזה היה דיי משעמם.

מחשבות על העתיד

היו לי מחשבות רבות במהלך הדרך. אבל איני יודעת אם דמיינתי לעצמי את עתידי. בתיכון צריך היה לבחור מגמה – משהו שאתה אוהב או וכן צריך לבחור משהו שאתה מתחבר אילו. אני פניתי למגמה דו – לשונית גם אנגלית וגם צרפתית. ברמה של חמש יחידות. היה ברור לי שאני הולכת לצבא ובמסגרת שלו לנח"ל. נח"ל זאת יחידה מיוחדת שמגיעים אליה בדרך כלל חברה שהיו בתנועות הנוער. נח"ל הם ראשי תיבות של נוער חלוצי לוחם. מי ששירת בנח"ל התנדב לשרת עוד חצי שנה. השרות היה מאוד מעניין. בתחילת השרות משרתים בקיבוץ צעיר שזקוק לעוד ידים עובדות. אני בשל ידיעת השפות עבדתי במשרד, אחד עבד ברפת, אחד בלול, במטע, בשדה וכו. יצאנו לשירות צבאי רגיל. עשינו טירונות שנמשכה חודשיים. הרעיון היה באמת להכשיר אנשים שאחר כך יוכלו לנהל ויוכלו להדריך. אני לא המשכתי עם חברי אלא הלכתי לקורס שנקרא קורס מכיות שזהו קורס הדרכה. זה היה קשה וארוך. משם חזרתי למחנה של הטירוניות כדי להדריך. בסוף התקופה הזאת פרצה מלחמת יום כיפור. אנחנו התנדבנו בבסיסים צבאים ועזרנו בכל מה שנדרשנו. ממש בסוף המלחמה הגעתי לקורס קצינות, זה היה קשה אחרי המלחמה. משם  חזרת לבסיס של הטירוניות.

בצבא פגשתי את סבא צביקי. צביקי היה קצין, והוא היה עסוק בחיפוש אחר מיכאל הבעל של אחותו מימי, אמא של אמא שלך. באותם ימים המדינה והצבא לא הצליחו להבין מה קרה לכל החיילים שלא חזרו לביתם. סבא ואני התחתנו וגרנו ברמת אביב. בשבתות נסענו לקיבוץ ביתו של סבא כדי להיות עם אחותו של צביקי מימי והילדות. שנינו למדנו באוניברסיטת תל אביב. בעצם למדתי משהו שלא באמת עניין אותי יחסים בין לאומיים. בהמשך עברתי קורסים של סוכני נסיעות, וזו הייתה עבודתי המקצועית לטפל בישראלים שרצו לצאת לטיולים בחו"ל.

משחקים של פעם לעומת משחקים של היום

קיים הבדל גדול עכשיו רוב הילדים משחקים בטלפונים או במחשב, או באייפד. מהניסיון שלי איתך ועם אחיך והנכדים האחרים מתברר שכאשר אנחנו פותחים משחק קופסה אתם תמיד שמחים לשחק. לדוגמה אנחנו משחקים במונופול ובקלפים גם אתם הבוגרים וגם הנכדים הצעירים תמיד שמחים שנשחק איתם, זאת אומרת שהמשחקים האלה בין אנשים ולא מול מסך עדיין קיימים ולא הלכו לאיבוד. אנחנו שחקנו בעיקר בחוץ, קלאס, הבנות היו קופצות בחבל לבד או בזוג כל ילדי השכונה היו משחקים ביחד תופסת, ומחבואים.

השוני בין הילדות של סבתא לבין הילדות של הנכדים

אני חושבת שיש שוני גדול. ישנם גם דברים דומים. ברור שהילדות של רוני אורי ודניאל ילדי שונה מהילדות שלי. אני הייתי בת יחידה וזה שונה שאתה לבד עם הוריך, הם היו שלושה, זאת כבר קבוצה שיכולה לעשות רעש. חלק מהחברים שלהם מבתי הספר היסודיים והתיכון הולכים איתם עד היום. בילדותם לשכונה הייתה משמעות גדולה, כל הילדים בילו בחוץ. אני רואה את זה גם היום בשכונה בגן השעשועים יש הרבה הורים, ילדים וכלבים. המחשב והטלוויזיה נכנסו לבתים. היו  תוכניות לילדים. למבוגרים היה ערוץ אחד של חדשות בשחור לבן, זאת היתה גם ההתחלה של הטלפון האלחוטי מכשיר גדול כבד ובוודאי לא היו לו את אותם שימושים של היום. פעם לא היה פייסבוק, לא גוגל או אינסטגרם. היום אתם יכולים להקים עולם תוכן שלם שלכם בתוך המכשירים החדשים.

כשנולדו הנכדים

את ואחיך הייתם הנכדים הראשונים שלי, עצרתי הכל, וטסתי לארצות הברית לקבל אתכם. הייתם מתוקים להפליא, זה היה כיף גדול. לקחתי אתכם בעגלה, טיילתי אתכם לאורך הנהר, שם האכלנו את הברווזים.  השתדלתי לבוא שלוש פעמים בשנה. כדי לראות אתכם גדלים, באתי עם מזוודה מלאה בגדים, ממתקים ולמשל שקדי מרק שאהבתם מאוד.

בבר המצווה של הנכד דניאל

צ'ופי

אני מאוד רציתי כלב, הורי לא כל כך זרמו איתי. כשהתחתנו אימצנו גורה בשם מוקה. היא  הייתה אצלנו כ-12 שנים מאוד מאוד אהבנו אותה. היא היתה מפונקת מאוד, חייתה עמנו לפני הולדת הילדים, חפשה אוכל בכל מקום. בגיל 12 היא חלתה ומתה. המוות שלה היה קשה ולכן לא לקחנו כלב אחר. דניאל ביקשה כלב לבת המצווה שלה. עשינו לה הפתעה הלכנו לצער בעליי חיים , שם ראינו את צ'ופי, ובשמחה גדולה רוני ואני לקחנו אותו איתנו הביתה.

לי לא היה כלב בבית  ואני חושבת שחיים במחיצת בעל חיים בהחלט עושה שינוי. לומדים לטפל ולדאוג לצרכים שלו להוריד אותו לטיול, לדאוג לו למזון, ומפנקים אותו. גם אני כשהייתי לבד בבית ולא הרגשתי טוב ורציתי לחלוק משהו שוחחתי עם צ'ופי, הוא היה מסתכל עלי ומלקק אותי. זה עולם ומלואו, זה כיף גדול מאוד. כלב בבית זו אחריות  על  בעל חיים שלא יכול לטפל בעצמו. גם אתם ילדי ונכדי מאוד אהבתם להיות במחיצתו ולטייל אותו.

מפנקת, נהדרת, בת יחידה להורים יחסית מבוגרים שמאוד רצו ילדים. ילדות מאוד נעימה. הרבה מאוד חברים, ושכונה פעילה. מערכת היחסים שלי עם הורי הייתה טובה ובסך הכל היה כיף.

הזוית האישית

נילי: התהליך איפשר חיבור אמיתי והעברת סיפור חיי למיקה.