מאגר סיפורי מורשת

קצת על המלחמה…

כאשר התחילה מלחמת העולם השנייה  בשנת 1939 הייתי אז בת שנתיים והתחלתי לשמוע פיצוצים נוראיים ונורא נבהלתי, פחדתי עד כדי כך ששמתי כרית על ראשי כדי לא לשמוע את הפיצוצים. כולם תמיד חשבו שהמלחמה תגמר די מהר, אבל טעו . לאמי הייתה אפשרות לקבל סוס ולברוח והיא עשתה זאת למרות שהיא פחדה מאוד.

 

יום לאחר פרוץ המלחמה היא אמרה לכולם לקחת קצת בגדים ולהתלבש כי אנחנו בורחים, עברנו מסע ארוך וקשה מאוד עברנו מסוס לסוס, מסוס לרכבת ואז רק הגענו לאודסה שנמצאת ליד הים השחור .

 

קצת על ביתי ומשפחתי …

אבי שירת בצבא ונעדר מן הבית זמן רב. לא כל כך זכרתי איך הוא נראה. כולם במשפחתי שמו לב שיש לאבי קרחת וחוץ מזה לא ידענו כלום עליו. יום אחד התקשרו אלינו  ואמרו לנו שאבינו  נמצא לא רחוק מהבית, אז סבי החליט ללכת לבקש עגלה עם סוס ולעגלה היו מחוברים מגלשיים כדי שנוכל לנסוע בשלג. לאחר שסבי קיבל את העגלה והסוס  הוא לקח את אמי ואותי  ונסענו ביחד לפגוש את אבי. כאשר הגענו הזמינו אותנו לחדר אוכל של כל החיילים וכאשר הם נכנסו כולם הסתכלו עליי והתחילו לבכות, כאשר שאלתי אותם מדוע הם בוכים הם ענו לי שהם נזכרו בילדיהם.

אמי שאלה אותי אם אני מזהה את אבי ואני אמרתי שלא ולאחר  כמה רגעים נכנס איש עם כובע שזיהה אותי ואני לא זיהיתי אותו. רק כאשר הוא הוריד את הכובע זיהיתי את אבי לפי הקרחת ואמרתי בקול גדול "זה אבא שלי !!!!" 

 

 

בשנת 1943 כשהייתי בת שש ,אחרי שאבא כבר חזר, הוא חלה והתחילו לו פצעים ברגליים וקשיים בהליכה, הוא היה זמן רב בבית חולים ולא התראינו. לאחר שביצעו לו בדיקות הרופאים קבעו שהוא צריך להתחיל ללכת עם מקל. נתנו לו חופש מהעבודה בשל מצבו הבריאותי.

יום אחד עמדתי בכניסה לביתי וראיתי בן אדם לא מוכר שהולך עם מקל והיו לו שקיות מתחת לעיניים בשל עייפות. נבהלתי מאוד כי היו סיפורים שיש איש שחוטף ילדים ואני  פחדתי שאותו האיש הגיע ובא לקחת אותי. ברחתי ואף אחד לא ידע היכן אני נמצאת,  כאשר מצאו אותי החזירו אותי לביתי וראיתי את אבי יושב על הספה עם רגל מורמת והשנייה נמצאת בתוך סיר עם מים חמים . התיישבתי לידו  וסבתי ישבה לידי ובכתה .

אבי לא אהב לנוח , אז למרות שאסרו עליו להגיע לעבודה במשך חודש שלם הוא חזר לעבוד  כי לא היה אף אחד שיפרנס את משפחתי.

 

בשנת 1944 בעונת האביב לאחר סיום המלחמה חזרנו לאוקראינה לביתנו הקודם. למזלנו לא הרסו אותו היה לנו מאוד קשה, לא היה לנו אף לא כיסא אחד לשבת כי לאחר שעזבנו את הבית השכנה שחיה סמוך לביתנו לקחה לנו את כל הדברים שלנו.  כאשר בקשנו ממנה להחזיר לנו את כל הדברים שלקחה היא סירבה ובנוסף לכך אמרה: " עוד מילה אחת ואני שולחת שוטרים שיהרגו את משפחתך." 

 

סיפור עצוב…

אחרי שחזרנו התברר שמול ביתי יש מקום גדול בו הרגו את היהודים שלא הספיקו לברוח מהעיר לפני שהצבא הגרמני נכנס, הם לקחו כל יום קבוצה של אנשים שבהם נכללים: נשים, ילדים, תינוקות וגם זקנים והם היו אומרים לכולם לעמוד בתוך בור שהם חפרו  והרגו אותם ללא טיפת רחמים. עזרו לגרמנים גם שוטרים אוקראינים וככה כל יום עד שהרגו את כל היהודים שנמצאו . כולם נפלו לתוך בור וקברו אותם מעל הגופות שפכו אדמה.

 

אחרי המלחמה סבי ארגן קבוצה של אנשים וביחד הם הלכו לפתוח את הבור שבו היו קבורות הגופות ,הם הוציאו את הגופות והכניסו אותם לארונות קבורה וסחבו אותם לבית עלמין ששייך ליהודים שנמצא בקצה השני של העיר. עד היום יש שתי גבעות של קברים של יהודים וביניהם קברו של סבי , בשנת 2008 בקרתי בקברו עם נכדי שלא מזמן סיים צבא.  

 

ההודעה על הניצחון 

בתאריך 9.5.1945 ישבתי בפינה של הקיר והסתכלתי בחלון ופתאום שמעתי ברדיו שאמרו שהרוסים ניצחו את הנאצים . לפתע פתאום ראיתי את כולם בחוץ שמחים מחבקים ומנשקים אחד את השני ובניהם היה סבי שחיבק אנשים שכלל לא הכיר ולא הבנתי למה כולם כל כך שמחים? אז יצאתי לסבי ושאלתי אותו: סבא, למה כולם כל כך שמחים? סבי ענה לי: רימה , היום ממש עכשיו נגמרה המלחמה בין הנאצים ליהודים, אני שמחתי וחזרתי לביתי .

 

ילדות ללא צעצועים

בשנים בהם גדלתי היה במשפחתי מצב כלכלי קשה מאוד ולכן גם גדלתי ללא צעצועים אז הייתי צריכה לשחק עם פרחים, אבנים וכל מה שהיה בסביבה. למרות שהייתה לי תעסוקה רציתי הכי הרבה לשחק עם  בובה לכן החלטתי שאבנה לעצמי בובה לקחתי שרפרף, מטפחת של סבתי והתחלתי לשחק. כאשר סבתי ראתה אותי משחקת עם שרפרף היא חיפשה קצת סמרטוטים ותפרה לי בובה קטנה מסמרטוטים מאוד אהבתי אותה ולכן שחקתי אתה עד גיל 10 .

 

העלייה  לארץ ישראל :אני החלטתי לעלות לארץ ישראל משתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה היא בשל העובדה שרציתי להיות ביחד עם העם שלי. הסיבה השנייה היא הרצון שלי להגשים את חלומה של אמי. כל עוד היא חיה בקשתה הייתה שאעלה לארץ ישראל. 

עליתי ביחד  עם בתי רגינה ובעלי { ז"ל} , בתי סבטלנה  התגוררה בארץ עם בעלה ושני  נכדיי

עליתי לארץ  בתאריך 1.7.1991 כאשר הייתי בת 52  זהו היה יום הולדתי ובזמן זה בתי הייתי בת 21. טוב לי בארץ מכיוון שאני מרגישה תחושת שייכות. 

 

 

 

תהליך העלייה לארץ ישראל….

עליתי במטוס לבוקרשט מאודסה ומשם לנמל תעופה בן גוריון  ולקיבוץ  "נאות מרדכי" קרוב לקריית שמונה  , שם התגוררה בתי סבטלנה עם משפחתה : בעל ושני ילדים קטנים. אני מאוד אהבתי את הקיבוץ מהשנייה הראשונה שהגעתי הרגשתי שייכות.

 

לאחר מכן עברנו לקריית שמונה לא יכולנו להמשיך לגור שם כי גרנו בשכירות והיה לנו לא קל לשלם שכר דירה, אבל למרות זאת היינו מאושרים ושמחים כי היינו כולם ביחד. לאחר שלושה חודשים קיבלו אותי לקורס של מורים עולים למדתי שנה, עברתי בחינות וקיבלתי תעודת הוראה למתמטיקה. אחרי מספר חודשים התחלתי ללמד בבית ספר יאנוש קורצ'ק בקריית שמונה.

בשנת 2000 עברתי לבית שמש ועבדתי בבית ספר ברנקוביץ , 

בשנת 2006 יצאתי לפנסיה,

בשנת 2010 עברתי לאשדוד אני מאוד מרוצה מעיר זו , אני אוהבת את העיר בגלל שהיא קרובה לים.  

 

מה היית רוצה לשנות במדינה  ????

הדברים שהייתי רוצה לשנות הם:

תשע"ו, 2016