מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדות והתבגרות

אני וסבתי בבית
סבתא חלי כנערה במחנה קיץ 1957
בולגריה אחרי מלחמת העולם השנייה

נולדתי בשנת 1945 בסופיה שבבולגריה, חודשים בודדים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. קראו לי על שם סבתי, דבר שהיה מקובל באותה תקופה. להורי קראו שרינה ואיסק. אבי עבד בהנהלה של מפעל גדול ואמי עבדה כמזכירה וקלדנית בעיתון. שלוש שנים אחרי נולד גם אחי אליעזר. גרנו בשכונה עם הרבה משפחות יהודיות. חברי היו השכנים בבניין וגם בבית הסמוך. שיחקנו במרפסות הגדולות בביתנו עם כדור ומחבואים.

למדתי בבית הספר על שם סטלין ובהמשך שינו את שמו לגימנסיה ראשונה. המשמעת בבית הספר הייתה חזקה והעונשים היו לצאת מהכיתה או לעמוד בפינה. מאוד אהבתי את שיעורי הספרות, הדקדוק וההיסטוריה ולא אהבתי שיעור מתמטיקה.

מכיתה ב' התחלתי לנגן על פסנתר והייתי  מקדישה כל יום מזמני החופשי כשעה לנגינה על פסנתר. בהתחלה לא היה לי פסנתר משלי אך לאחר שראו שזה רציני קנו לי פסנתר. בכיתה ד' הייתי בקונסרבטוריון ליד הגימנסיה למוזיקה. אני זוכרת שכולם שיחקו בחוץ ואחרי שסיימתי את שיעורי הבית שלי הייתי ניגשת לפסנתר ולמדתי את התרגילים והקטעים שהמורה הייתה נותנת לי. לא היו לי הרבה משחקים ולכן הפסנתר שימש לי כמשהו שיכולתי ליהנות ממנו. לא הצטערתי על זה שלא שיחקתי עם חברי כי הפסנתר היה כיף באותה מידה כמו המשחקים. אהבתי גם מאוד לקרוא ספרים, הייתי מנויה לספריית בית הספר וקראתי הרבה במיוחד בערב לפני שהלכתי לישון. אמי הייתה לוקחת אותי לקונצרטים.

לפני שמאלו לי אחת עשרה טסתי עם אמי ואחי לישראל לבקר את סבא וסבתא שלי שעלו לארץ בשנת 1948. בדרך עצרנו באתונה והצלחנו לעלות לאקרופוליס. ישראל הייתה חוויה גדולה, היה קיץ והיה חם מאוד. ביקרתי בירושלים, חיפה, פתח תקווה, תל אביב וקיסריה. גרנו ביפו העתיקה בשנת 1956, לפני ששיפצו אותה.

באותה תקופה של שנות החמישים כל קיץ הלכתי למחנה קיץ לילדים יהודים מבולגריה שהיה נתמך על ידי הארגון היהודי בבולגריה. המחנה שאליו הלכתי נמצא על רכס הר גבוה שנקרא רודופי. המחנה היה מאורגן היטב וכל הילדים ישנו באותו חדר. האוכל היה מצוין ודאגו לנו לבילוים בטבע רחוק מהמחנה. היו לנו גם ערבי שירה ליד המדורה ולמדנו הרבה שירים יהודים.

בקיץ טיילתי עם ההורים להרים הגבוהים בבולגריה ואני ואחי היינו נוסעים לבית הנופש של העבודה של אמא שלי למרגלות הר ויטושה והיינו שוהים שם בלי ההורים עם עוד ילדים בגילנו.

כשהייתי בת 14 התקבלתי לגימנסיה למוזיקה שם כל הלימודים היו מרוכזים במקום אחד. בבוקר ישבנו בכיתות ואחרי הצהרים היו שיעורים יחידניים לכלים, מוזיקה קאמרית וכן הלאה. היו דואגים לנו לשעות פנויות לנגן בבית. הכרתי חברים חדשים, הרבה נושאים שחיברו בנינו היו קשורים למוזיקה ואומנות. גם מחוץ לבית הספר הלכנו ביחד לקולנוע ולתאטרון והיינו עושים מסיבות ושם היינו שומעים ורוקדים רוק אנד רול, בלוז, ג'אז, רומבה, טנגו, ואלס וטוויסט. באותה תקופה הקשבנו לרדיו, פטפון ונגן קלטות. לקראת כל סילבסטר בית הספר היה מארגן מסיבה גדולה של ריקודים.

אנחנו היינו מנגנים בכל התקופה של הלימודים. למדנו וניגנו הרבה כי המטרה הייתה ההתפתחות המוזיקלית שלנו. היו לנו מבחנים וקונצרטים תקופתיים. הקריטריונים היו מאוד גבוהים ובכדי לקבל ציון טוב היינו צריכים להשקיע הרבה. בסוף כל שנה כל אחד היה חייב לנגן רסיטל כדאי לקבל ציון שנתי. סיימתי את בית הספר למוזיקה בהצלחה.

הייתה לי שנה שלא למדתי וטיילתי הרבה בטבע הלכתי לתאטרון, אופרה וקונצרטים לקחתי יצירות חדשות לפסנתר, למדתי אצל פרופסורית מאוד ידועה והתחלתי לבנות את התכנית של המבחן באקדמיה. בסתיו 1964 הכרתי את איזי שלאחר חמש שנים הפך לבעלי. נפגשנו במקרה ערב אחד שהלכתי לבית העם היהודי בסופיה. הייתה באותו ערב חזרה של מקהלת צדיקוב והוא היה שם. הוא התקרב אלי, נתן לי יד ואמר: "ברוכה הבאה, קוראים לי איזי, איך קוראים לך?" מאותו רגע לא נפרדנו.

הזוית האישית

אלונה: מאוד נהניתי להקשיב לסיפורה של סבתא הוא היה מעניין ומרגש כאחד

מילון

ויטושה
הר סמוך לעיר סופיה

ציטוטים

”לא הצטערתי שלא שיחקתי עם חברי כי הפסנתר היה כיף באותה מידה כמו המשחקים“

הקשר הרב דורי