מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדות והורי בפולין

שקד וטובה מוגילבסקי
אני ומשפחתי
בבואי לגולל פרשת חיי מיום הולדתי עד ליום כתיבת סיפורי

התלמידות טליה סימן טוב ושקד ירמיהו  משתתפות השנה בתכנית הקשר הרב דורי. במסגרת המפגשים הם תיעדו את סיפורה של טובה מוגילבסקי . שם משפחתה של טובה לפני הנישואים  היה טובה שפירא. טובה הנולדה בתאריך: 20.7.1946 , בפולין בעירטרנוב. טובה עלתה לישראל בשנת 1949. טובה מספרת שקראו לה על שם סבתא "אמא של אבא שלי.
 
רקע
שמי טובה מוגילבסקי נולדתי בפולין בשנת 1946. בבואי לגולל פרשת חיי מיום הולדתי עד ליום כתיבת שורות אלו.ראוי כי תנתן הדעת לשורשי משפחתי העניפה .ממנה יצאתי ואותן דמויות שתוצאנה להלן רובם ככולם הושמדו בידי הנאצים מבלי להותיר ציון מקום מנוחתם עדן. כאבק נשחקו חיי .היו כלא היו מעולם.לכם בני משפחתי – לכם מכוונים דבריי.
 
סבי משה אונגאריש רקטור שפירא  סבתי טובה לבית פטריניק. המשפחה התגוררה בעיר דראביץ. בפולין – סבי עסק בכובענות, כלומר יצר כובעים ומכרם, עיקר עיסוקו במלאכתו זו הייתה יצור כובעים לחסידים (שטריימלאך ) ומגבעות.הוא עסק בפרוות. אבי נולד ב-18 לחודש אפריל שנת 1920. בגיל 3 נשלח ללמוד בחדר. בהגיעו לגיל  7 החל ללמוד בבית-ספר מעורב בשעות  אחר הצהריים למד עד לשעה 7 בערב המשיך בחדר. כבר בבית ספר- הרגיש טעם מר של אנטישמיות. הילדים הנוצרים הציקו ליהודים ככל שיכלו לעשות. באותם ימים השלטונות, בראשות פילדסוקצי (אשתו הייתה יהודייה) מנעו ואסרו פעילות אנטישמית בפולין.
 
בשנת 1932, עם פטירתו של פילדסוצקי, פרצה אנטישמיות במלא עוזה. בכל מיני המטלות ניסו להצר צעדי היהודים בשחיטת בהמות כדי עשרה אחוז בתצרוכת הכללית, זאת בשים לב באחוז היהודים מכלל האוכלוסייה השאירו עשרה אחוז, מה גם שהיהודים לאורך כל השנים צרכו בשר באחוז גבוה פי כמה מיתר התושבים.
 
בגיל 13 נשלח ללמוד בישיבה, שבראשה עמד הרב שטידליץ. בה למד עד שנה 1939. בשנה זו פרצה מלחמת העולם השניה, ביום הראשון לחודש ספטמבר ב1939 בהיותו בגיל 19 וחצי תקפה גרמניה את פולין, הגיעו שמועות שהיהודים נלקחו לעבודות כפייה. החלה נדידת העם, גברים יהודים החלו לנדוד ממקום מגוריהם, ולהצפין ככל האפשר על מנת להגיע לתחום רוסיה. הם יצאו מטרנוב ויצאו לנדודים מסיביר למצוא עבודה ומגורים. סבא התעייף, שכב ליד עץ, נרדם וקפא למוות.
 
נדודיו של אבי ונישואי הוריי  
אבי נשאר בודד בלי משפחה ובלי אף אחד והתחיל את הנדודים לבד, הוא מצא עבודה במכרה פחם, ודירה שיוכל ללון בה. זה היה בשנת 1941 כשהגיע לסיביר, החלו  מגיעות ידיעות כי המלחמה עומדת להסתיים . בחודש אפריל 1944 החליט לעזוב את סיביר ולעשות כל מאמץ על מנת להתקרב לגבול הפולני. המשימה קשה. לנסוע ברכבת- אמצעי התחבורה היחיד אותה שעה, לא ניתן ללא רישיון. כדי להתגבר על קושי זה, היה צורך להשתלב בעבודה של חברה העובדת למען הצבא. אבי הכיר את אז פייגה אידלמן מעיר ידניץ שבסרביה. פייגה – אמי קשרה את עתידה עמו. היא הפכה לאחר מכן לאשתו. באוקטובר 1945 נשא את בחירת ליבו לאישה ברבנות בצ'רמחובא. באפריל 1946 הם עזבו את רוסיה בדרכם לפולין. במאי הגיעו לעיר טרנוב בפולין, הם נדהמו לראות שהעיר השתנתה ללא הכר. בעשרים ליולי 1946 נולדתי אני.
 
מגמת כל החוזרים היתה לשקם עצמם בפולין, אך כנראה שכוס הייסורים לא מלאה עדיין. החלו פוגרומים על ידי הפולנים , זאת כדי להשלים את מלאכת ההשמדה הנאצית. בעיר חלם היה הדבר וממנה התפשטה כאש בשדה קוצים גם לערים האחרות בפולין. היינו משפחה בת שלוש נפשות בניהם אני – תינוקת אשר זה עתה נולדה, בלית בררה מצאנו עצמנו שוב בדרכים, נודדים מבלי לדעת מה יהיה הסוף. בחודש ספטמבר 1946 עברנו את ברטיסלווה אשר בצ'כוסלובקיה בדרכנו לאוסטריה וכעבור יומיים הגענו אליה. השתכנו בעיר וולס עד שנת 1949. בשישה עשר בדצמבר 1947 נולד אחי משה. התגוררנו במחנה צריפים אמריקאי בוולס, שם מזון לא חסר. אבי עסק בשעות היום כמנהל חדר אוכל של הצבא האמריקאי ובלילות כשומר בבית ספר אורט. 
 
מארץ ישראל מגיעים פעמי הגאולה
מארץ ישראל מגיעים פעמי הגאולה. המדינה קמה והייתה לעובדה, וגם אנו, למרות שמצבנו החומרי והכלכלי השתפר בהשוואה לשנות הסבל והרעב, אנו מחליטים לעקור מאוסטריה ולעלות ארצה. בחודש מרץ 1949 אנו מגיעים לעיר הנמל בארי אשר באיטליה ולאחר שהייה של חודש וחצי בעיר זו, אנו עולים על אוניית גליליה ובשש לחודש מאי 1949 אנו מגיעים לחיפה.
 
הועברנו לסנט לוקס אשר על הכרמל, לתקופת מעבר של מספר שבועות ומשם לעיר רמלה- לדיור קבע בבית ערבי נטוש. אומנם מגורים של קבע קיימים, אך בעיית התעסוקה מטרידה ודוחקת. אבי עבד בעבודות יזומות, ביניהם עבודה של מספר שבועות או חודשים במקום אחד וחיפושים במקומות אחרים, כל זאת על מנת להגדיל את תנאי השכר. חלק מהזמן עסק כשכיר וחלק כשותף עם בעלים בענף המוזיקה, מקומות התעסוקה: ברמלה, באזור, בתל-אביב, בראשון-לציון, באשקלון. אבי התמחה בעבודות המוזיקה ,ומקצוע זה הפך לו למקצועו הקבוע. החל משנת 1981 אבי התחיל לעבוד כעצמאי יחד עם אחי משה עד ליום פרישתו לגמלאות בשנת 1985.
 
תאריכים שכדאי לזכור
הרחבת המשפחה: אחי צבי נולד ב-18 לאוגוסט 1952.אחי אבי: נולד ב-17 ליולי 1955, אחותי צביה: נולדה ב-22 לאפריל 1960. אני התחתנתי בשנת 1967- בתי אורלי נולדה ב-1969, ב-1.2.בתי איריס נולדה 8.3.1973 בתי פנינה נולדה בתאריך 20.12.1974. בני דוד נולד 29.12.1982, בתו של צבי נולדה שלומית 4.1.1983 בנו נולד אלרום 1986. אחי השישי – אבי התחתן בשנת 984 עם מיכל נולדו ילדים מעיין ואיתי .
 
סיפור חייה של אמי, פייגה אידלמן
אימי אידלמן פייגה [ציפורה] נולדה להוריה: צבי וצביה. היו לאמי עוד שני אחים: מלכה ומרדכי אידלמן. לסבתי נולדו גם  שלוש שלישיות (באופן טבעי) אבל לא הם שרדו. מפני שאז לא היו פגיות והתנאים להישרדותם.      
 
הלימודים לא היו רגילים כמו היום רב היה מגיע לבית ולימד את בני הבית, אביה היה רוכל על עגלה וסוסה ומוכר את מרכולתו .היה יוצא ביום ראשון השכם בבוקר  וחוזר לבני משפחתו ביום שישי לפני כניסת השבת. סבתא הייתה עקרת בית. הייתה מגדלת בחצר על יד ביתה ירקות ופירות כדי לפרנס את ילדיה. הייתה אופה לחם לחמניות כל – יום וחלה מתוקה ביום שישי וצ'ולנט שיהיה לשבת. היא הייתה מכניסה מרכיבים בסיר גדול- שעועית גדולה, שעועית חומה, בשר בקר, עוף שגידלו בחצר, תפוחי-אדמה והרבה ביצים וקישקה. ממלאים צוואר של תרנגולת נקי הרתיחו מים להוציא את השומנים והנוצות המיותרים אחרי שמרטו את כל הנוצות. סבתא הייתה מכינה גם קיגל מבצק שמרים מתפיחה וממלאת מכל מיני פירות העונה ושמה בטבון.
 
היו אלה ימים קשים. הם היו גרים במקום נידח, רחוקים משכן לשכן. היו צריכים ללכת הרבה ברגל כי לא היה תחבורה, אז אם מישהו היה חולה לא היה רופא בסביבה למדו בעל כורחם לרפא את עצמם עם כל מיני עשבים שגידלו בחצר בשעת מצב חירום האבא עם עגלה עם סוסה להגיע לרופא הקרוב ביותר.  
 
כשאמי הגיעה לגיל 12 שנים, ההורים שלחו אותה ללמוד תפירה בעיר הגדולה. באותו זמן היו שמועות שהגרמנים רוצים לחסל את כל היהודים במהירות. כל הארצות מסביב סגרו את הגבולות שהיהודים לא יהגרו, כך אימי הייתה מנותקת מהוריה ומכל נפש קרובה. במקום שלמדה תפירה התחילו לתפור את מדי החיילים של הרוסים והפולנים לא היה לה אוכל ואהבה, ילדה בודדה שנזרקה בלי שום תוכנית לילדה מתבגרת היא הרגישה כמו שזרקו אותה לעולם הרחב בלי שום כלים והוראות קיום. היא הייתה אובדת עצות, לא ידעה מה לעשות עם עצמה, איך תתקיים בלי הוריה בלי אף בן אדם בוגר אחראי.  
 
הצבא הפולני לקח את כל התופרות הצעירות שגמרו ללמוד תפירה העבירו לסיביר שיהיה קרוב לבסיס הצבאי והורו להן שיעבדו מהר שצריך לספק את המדים לחיילים. נתנו להם לחם אחד לכל השבוע וכמה תפוחי-אדמה ומזה היו צריכים לחיות עד פעם הבאה. לבוש מינמלי חצאית אחת גרביים דקות וערדליים וסוודר וכך היא חיה כל המלחמה עד גמר הזוועות, וכך היא פגשה את אבי בסיביר והם התחתנו.
 
העשרה
"יהדות פולין הייתה משלהי ימי הביניים ועד השואה הגדולה בקהילות עם ישראל בתפוצות. ההיסטוריה בת למעלה מאלף השנים של היהודים בפולין כוללת תקופות של סובלנות ופריחה דתית ותרבותית, לצד תקופות של אנטישמיות קשה, רדיפות, פרעות וגירושים, ששיאן היה השמדתה הכמעט מוחלטת במלחמת העולם השנייה". ויקיפדיה
 
תשע"ו, 2016  

מילון

אהבה
אחדות ואהבה בין בני המשפחה

יהדות פולין
יהדות פולין הייתה משלהי ימי הביניים ועד השואה הגדולה בקהילות עם ישראל בתפוצות. ההיסטוריה בת למעלה מאלף השנים של היהודים בפולין כוללת תקופות של סובלנות ופריחה דתית ותרבותית, לצד תקופות של אנטישמיות קשה, רדיפות, פרעות וגירושים, ששיאן היה השמדתה הכמעט מוחלטת במלחמת העולם השנייה.

ציטוטים

”כבר בבית ספר - הרגיש טעם מר של אנטישמיות .“

הקשר הרב דורי