מאגר סיפורי מורשת

שמי חיה ספרן. נולדתי בתל-אביב בבית חולים "הקריה" להורי עליזה וחיים גרינברגר ז"ל בשנת 1953.

הורי אבי ורוב בני משפחתו נרצחו בשואה. אמי עלתה לפלשתינה בשנת 1936 בגיל 9. סבי יחזקאל נוימן ז"ל, היה ציוני והגיע שנתיים לפני המשפחה לתל-אביב, חסך כסף והעלה את סבתא מרי ז"ל, אמי ושלושת אחיה, דוב, משה ואריה. המשפחה התגוררה בשנים הראשונות בשכונת מחלול. זו הייתה שכונת צריפים על חוף הים בתל-אביב, כיום מול מלון הילטון.

לאחר מספר שנים עברה המשפחה להתגורר ברחוב פרישמן 19 בתל-אביב. יש לי זיכרונות רבים מילדותי עם סבא וסבתא. כשהייתי ילדה קטנה, היינו מגיעים לצפות בעדלאידע שנערכה ברחוב בן – יהודה ותמיד היה שמח ברחובות. ביליתי הרבה עם סבא וסבתא ואהבתי מאוד לבקר אותם כי תמיד היה נעים איתם. סבא וסבתא היו אנשים שמחים ודיברו ביניהם יידיש שקצת הבנתי. על הקיר בביתם הייתה תמונה של משה ז"ל בנם, אחיה של אימי שנהרג במלחמת העצמאות. בכיתה ז' או ח' התלוויתי לסבא וסבתא לאזכרה ביום הזיכרון לחללי צה"ל בבית הקברות הצבאי בכפר-ורבורג וראיתי אותם לראשונה עצובים, דומעים וכואבים לנוכח המצבה.

זיכרון נוסף שקשור לסבא הוא מבת-המצווה שלי. הוריי ערכו לי מסיבה באולם ובמהלך המסיבה ברכתי את סבי לרגל יום הולדתו ה 75. סבי מאוד התרגש ומרוב שמחה וכנראה הרבה יין, הוא התעלף. הוזמן אמבולנס לאולם והמסיבה שלי הסתיימה. כמובן שהייתי מאוכזבת ודואגת. סבא התאושש וחי עד גיל 88, הוא גם זכה להשתתף בחתונתי.

את שנות ילדותי והתבגרותי עברתי בגבעתיים אליה עברו הורי כשהייתי בת 6. השכונה בה גדלתי נבנתה לפני כ -90 שנים, וזו אחת השכונות הוותיקות בארץ. בשכונה היו 3 בתים ארוכים עם 5 כניסות וכולם הכירו את כולם. היו המון ילדים בכל הגילאים ובילינו בחצר במשחקים שונים. שיחקנו מחניים, הקפות, מחבואים ושוטרים וגנבים. נהגתי לשחק עם חברות 5 אבנים, 3 מקלות וארץ- עיר. בחצר השכונה היה עץ תות גדול שעליו נהגתי לטפס ובעונה תמיד קטפתי תותים ועלים עבור תולעי המשי שגידלתי. אהבתי מאוד לאסוף מפיות, בולים, גלויות ומדבקות. אחד הבילויים האהובים עלי היה ללכת לקולנוע בגבעתיים וברמת-גן הסמוכה בה היו הרבה בתי קולנוע. אחד הבילויים המועדפים עלי היה ללכת לקולנוע. מיותר לציין שאז לא הייתה טלוויזיה ובתי הקולנוע הקרינו לפני הסרט יומן שעסק באירועי השבוע וזה היה בשחור-לבן כמו החדשות של היום.

למדתי בביה"ס 'בורוכוב' מכיתה א' עד ח' ואחר כך בתיכון 'קלעי'.

אני בתלבושת ביה"ס התיכון ביומי הראשון בכיתה ט' על רקע מכונית הסוסיתא של השכן.

ברקע רחוב סירקין בגבעתיים עם בתים שכבר אינם קיימים.

אהבתי מאוד את בית הספר היסודי והייתי תלמידה שקדנית ושקטה. הייתה גינת ירק גדולה והיה חדר אוכל שהיינו עושים בו תורנויות מטבח. מאוד אהבתי לעבוד שם. בביה"ס היו שיעורי מלאכה שבהם למדו הבנות תפירה, סריגה ורקמה. בכיתה ח' תפרנו את חולצת המחזור ורקמנו עליה. הבנים למדו בסדנת העץ.

בביה"ס הייתה מרפאה ובה אחות וגם רופאת שיניים. בכיתה ח' נערך מבחן שנקרא סקר וזה היה המדד להמשך הלימודים בתיכון. מי שהצליח, נרשם ללמוד בבי"ס תיכון עיוני. האחרים הלכו לבתי ספר  אחרים ולמדו מקצוע כלשהו כגון, פקידות, תפירה, כלכלת בית, חשמלאות ואלקטרוניקה. באותה תקופה לא היה חוק חינוך חובה והלימודים בתיכון עלו כסף.

כשהייתי לקראת סוף כיתה ח' הייתה מתיחות בארץ והמדינה התכוננה למלחמה. בשכונה שלי לא היו מקלטים , לכן העיריה הקימה תמיכות מעץ בכניסות לבתים ואנו הילדים מלאנו שקים בחול שנערמו אחד על השני למנוע קריסת המבנה. בבוקר ה- 5 ביוני 1967 הייתי בדרכי לביה"ס ולפתע נשמעה אזעקה. הייתי די קרובה והגעתי למקלט ביה"ס. המלחמה שודרה ברדיו וכולם האזינו לחדשות ולדיווחים וראו למחרת בעיתונים את ההצלחות וגם את מודעות האבל של הנופלים.

מאז חלפו כמעט 50 שנים והמדינה גדלה, התפתחה והשתנתה לבלי הכר. האוכלוסייה גדלה, התחבורה השתנתה, הכבישים נסללו בכל פינה עם מחלפים גדולים והטבע נעלם ממקומות רבים. יש בי געגוע לימים של פעם שהיו מלאי  פשטות, הרבה שיחות פנים אל פנים, שליחת מכתבים וביקורים ללא הזמנה מראש כי לרוב האנשים לא היה טלפון.

הזוית האישית

חיה: נהניתי מאוד לחלוק את זיכרונות הילדות וההתבגרות עם דיאנה. דיאנה נהנתה גם כן ולמדה רבות על העבר של המדינה. דיאנה התרשמה מהתמונות בשחור לבן אך מעדיפה את הצבעוניות של היום.