מאגר סיפורי מורשת

מאת: סבתא עפרה ניר-גל וליאור‏ ניר

 

המשפחה שלנו קטנה ומלוכדת.

באחד מתקופותיה הקשות של המשפחה הטביעה רינת, בת הדור השני של המשפחה והדודה שלי, את המושג "משפחת ניר לדורותיה". במשפחה הקטנה שלנו יש הרבה נירים:  ניר כשם משפחה, ניר כשם פרטי, ואפילו בשם רינת מסתתר ניר הפוך. ואנו מאמינות שבעתיד יהיו לנו עוד נירים. סבתא עפרה היא אם המשפחה ושם השושלת הקטנה שלנו "ניר", מתחיל אתה. 

 

בסוף שנת 1939 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ופלישת הצבא הגרמני לפולין, באה לעולם סבתא שלי עפרה. עפרה נולדה בישראל, בת לשנקה ולמאיר ארזי (סבתא וסבא רבא שלי).

הישוב היהודי בארץ ישראל היה אז קטן ושומם ונתון לשלטונה של בריטניה. סבתא מספרת: "אבא שלי עבד בסלילת כבישים בתל-אביב הקטנה. כשנולדתי אבא הלך ברגל מתל-אביב לבי"ח בילנסון בפ"ת ובכסף שחסך על הנסיעה קנה פרחים והביא לביה"ח. מאז לכל ילד שנולד לי אבא הביא פרחים בצבעי אדום-לבן-צהוב. ואני ממשיכה במסורת ומביאה לכל נכד שנולד פרחים". גם כשאני נולדתי סבתא  הביאה פרחים בצבעי אדום-לבן-צהוב.   

 

סבתא עפרה ומשפחתה גרו בקיבוץ גת שבדרום. הקיבוץ היה קטן ומוקף בכפרים ערביים. בשנים הראשונות גרו חברי הקיבוץ באוהלים ובהמשך, ההורים עברו לגור בחדר משלהם.

סבתא מספרת:"אבא שלי היה שומר השדות בגת", הוא רכב בשדות הקיבוץ ובין הכפרים הערביים עם הסוסה לילית ואני אהבתי לרכב עם אבא בשדות".                                                                                 

ילדי הקיבוץ, גרו ב"בית ילדים" עם קבוצת ילדים בני גילם ורק בשעות אחר-הצהרים הילדים נפגשו ובילו עם ההורים ובערב חזרו לישון בבית הילדים. לינה משותפת הייתה נהוגה ברוב הקיבוצים, ילדי הקיבוץ היו לנים בלילות יחדיו בבתי ילדים, במנותק מהוריהם. בבית הילדים הם אכלו, ישנו, התרחצו ולמדו. סבתא עפרה מספרת: "את הארוחות אכלנו סביב שולחן גדול והמטפלת שמרה שנאכל הכל. לכן, כשלא רצינו לאכול משהו, זרקנו אותו  מתחת לשולחן. אני לא אהבתי לשתות שוקו אז שפכתי אותו מתחת לשולחן ואת הקשה של הלחם החבאתי בכיס המכנסיים וזרקתי לפח אשפה בדרכי הקיבוץ. בשבתות האבות הכינו בתורנות לארוחת בוקר לחם מטוגן טעים וכיפי".

הילדים למדו בכיתה שבבית הילדים. סבתא מספרת שהיא לא אהבה ללמוד וחלמה להיות מורה, שונה מהמורים שלה, כדי שלילדים יהיה מעניין ונעים ללמוד. סבתא זכרה זאת גם כשהייתה מורה.

 

רק כשסיימה את ביה"ס והייתה כבר מורה, סבתא עפרה התחילה לאהוב ללמוד ולמדה חינוך באוניברסיטה: לתואר ראשון, לתואר שני, וגם לתואר שלישי והיום סבתא שלי היא ד"ר ל"מחשבים בחינוך".

 

מהמשחקים של פעם, סבתא הכי אהבה את המשחקים עם הילדים בשעות אחה"צ:

*לשחק על הדשאים הגדולים של הקיבוץ: בתופסת, בדג מלוח, בשוטרים וגנבים, קפיצה בחבל, חמור ארוך

*סתם להתגלגל ולעשות גשר על הדשא;

*לשחק קלאס על הרצפה בחדר האוכל שנשרף בקיבוץ;

*בגולות סבתא הייתה אלופה                       

*לרוץ ולשחק בשבילי הקיבוץ.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                               

בעיצומה של מלחמת השחרור, בשנת 1948 כשהמצרים פלשו לדרום הארץ, החליטו בקיבוץ לפנות את הילדים ב"מבצע תינוק" לפינוי הילדים בישובי הדרום. באישון הלילה הגיעה לקיבוץ שיירת משוריינים וההורים ליוו בדאגה את הילדים אל המשוריינים. השיירה נסעה לאט ובשקט מחשש להתגלות לערבים שמסביב. פינו אותנו לרחובות ושם היו המון אזעקות והפצצות. לא היו מקלטים והסתתרנו מאחרי שקי חול קטנים. בוקר אחד סבתא שלי ראתה מטוס ספיט-פייר מצרי נופל, וזה היה נורא מפחיד.

כשסבתא עלתה לכיתה ו' היא עברה עם הקבוצה מגת ללמוד במוסד החינוכי בנגבה, בו למדו ילדים מישובי הדרום. כל קבוצה גרה בבית לחוד, בו הם למדו, ישנו ובילו עם חברים.

*בבוקר קמו, התעמלו התעמלות בוקר, הלכו לאכול בחדר-האוכל וחזרו לכיתתם ללמוד;

*בצהריים, הלכו לעבוד בענפי הקיבוץ השונים, כמו: בגן-הירק, בכרם, בלול וברפת;

*בשעות אחה"צ, הם חזרו ובילו יחד עם חבריהם;

*רק פעם בשבועיים, בשישי-שבת הם נסעו להורים בקיבוץ.

 

סבתא שלי אהבה במיוחד:

*את השיחות בחדר הילדים לפני שהלכו לישון.

*את הפעילות בתנועת ה"שומר-הצעיר";

*את היציאה לטיולים ולמחנות השומר-הצעיר (כמוני בצופים);

*לשבת ולשיר במעגל על הדשא או על ערימת החול;.

*לנסוע באוטובוס לתל-אביב.

 

סבתא מספרת שגם אז היא לא אהבה ללמוד, ואז..

יום אחד היא העתיקה את מחברת החשבון של חברתה ופתאום, כמו נס, היא הבינה את החוקים וסודות המתמטיקה שלמדה  ומאז… היא אהבה את המקצוע והייתה לתלמידה מצטיינת במתמטיקה. היא מספרת: שכאשר המורה נתן בעיה קשה במתמטיקה, אמרו לה הילדים:"לכי לישון" וכשקמה מהשינה הבעיה הקשה הייתה פתורה בראשה לשמחת כל הילדים. סבתא מחייכת ואומרת, "כנראה, הכישרון שלי במתמטיקה עבר לאבא שלך דודי וגם אליך ליאורי".

 

השנים עברו, ובכיתה יב' סבתא החליטה לעזוב את הקיבוץ, והיא עזבה להורים שלה באשקלון. 

 

 

בשנת 1962 סבתא שלי התחתנה עם שמוליק, סבא שלי, הם החליפו את שם משפחתם ל"ניר" והקימו את ביתם באשדוד.

עפרה עבדה כמורה בביה"ס ושמוליק היה בין בוני נמל אשדוד. עם המנוף שלו הוא הניח טטראפודים ענקיים לבניית שובר הגלים בנמל. בשנת 1965 נולדה להם בת בכורה שקראו לה רינת (הדודה שלי) ובשנת 1970 נולד בן שקראו לו דודי וזה אבא שלי.                                                                                                                                                                                        

 

מהיום הראשון  רינת חשבה שהיא האמא של דודי ורצתה לטפל בו כל הזמן. הם טיילו המון והיו משחקים למטה בחצר עם החברים בשכונה: סטנגא-כדורגל וגוגואים ובונים "מחנה". רינת הייתה מארגנת את כל הילדים בשכונה לעשות הצגות להורים.

 

בשנת 1973, כשרינת הייתה בת 9 ודודי בן 4 וחצי נפטר שמוליק אבא שלהם. והמשפחה הקטנה, עפרה, רינת ודודי התלכדה ביחד והתמודדה באומץ עם האבל.

 

היום לסבתא שלי יש חמישה נכדים: 

דין, בר וניר הילדים של רינת ואייל והאחיינים שלי שאוהבים אותי ואת אחותי ירדן ואנו אוהבות אותם.

ואני, ליאור וירדן אחותי הילדים של דודי ואסנת.                                                                                                                                                                           

 

וסבתא לוחשת לי בסוד: "הילדים והנכדים שלי – הם המתנה הכי נפלאה ויקרה שקיבלתי בחיי".

 

כשסבתא התחילה את הקריירה שלה כמורה, היא זכרה את החלטתה, "להיות מורה, שונה מהמורים שלה, כדי שלילדים יהיה מעניין וכיף ללמוד" ולכן למדה וחיפשה גישות חדשות ללמידה המתאימות לתלמידים  השונים, ולא נשארה במקום:

*היא התחילה כמורה בביה"ס בכיתות א-ד.

*הדריכה מורים במתמטיקה בגישות חדשות.

*לימדה בסמינר מורים, ולימדה אפילו "מורי מורים".

*הייתה בצוות שהוביל את הכנסת המחשבים למערכת החינוך בגני הילדים בארץ ובדרום (1986-1995). *הובילה פרויקטים ממוחשבים חדשניים בדרום ובנגב.

*ועוד ועוד…                                                                                                                                                                                                                  

 בשנה 1979 סבתא עפרה התחתנה עם אורי גל והם בנו ביתם בגן יבנה.

 

סבא אורי השתלב במשפחה בחום ובאהבה ואנו, הנכדים של עפרה זכינו בסבא – "סבא אורי" או סבא "האו האו" כפי שקרא לו בן הדוד שלי בר כשהיה קטן, בגלל כל הכלבים שהיו לסבא.

אני אוהבת לבקר את סבתא וסבא אורי בגן-יבנה והכי אני אוהבת להשקות את הגינה ולהצטלם בסטודיו הצילום של סבתא.

 כיום סבתא פנסיונרית הנהנית משעות הפנאי והשלווה – "מתת הגמלאות" כפי שהיא אומרת והיא כל הזמן לומדת. סבתא מאמינה ש"אנו יכולים ללמוד בכל גיל" ו"המוח שלנו הוא גמיש ומסוגל ללמוד ולהשתפר בכל גיל ובכל שלב של החיים".

 

סבתא גם מתנדבת והיא מנהלת פרויקט התנדבות קוֹם – קהילת וותיקים מתוקשבת. בה אזרחים וותיקים (כמו בקשר הרב דורי), שיודעים מחשב, מלמדים בהתנדבות אזרחים וותיקים אחרים, שאינם יודעים מחשב. כי הרי, "בכל גיל אפשר ללמוד ולהשתפר".

ואיך שאני מכירה את סבתא שלי, נראה לי שעוֹד יָדָהּ נְטוּיָה.

 

 תשע"ו

 

תכנית הקשר הרב דורי

מורה מובילה: אלונה מייזל

מדריכה: ליאורה כהן