ילדות בקיבוץ בית קשת
סבי נקרא על שם עלי בן צבי
סבי נולד בקיבוץ בית קשת בתקופת מלחמת
השחרור. סיפור ילדותו בקיבוץ משלב את סיפור מלחמת השחרור
והקמת המדינה יחד עם ההתיישבות החדשה בגליל התחתון והקמת הקיבוץ שהיה הקיבוץ
הראשון של יוצאי פלמ"ח. סיפור באים לידי ביטוי הקשיים שבו היה נתון
הקיבוץ בתקופה הראשונה יחד עם הרצון לחיות חיים רגילים בקיבוץ, להיות כמו כל
הילדים.
שמו של סבי עלי הוא על שמו של
עלי בן צבי, בנו של הנשיא יצחק בן צבי. עלי היה ממקימי קיבוץ בית קשת ונהרג במלחמת
השחרור במארב ליד הקיבוץ. ההורים של סבי היו מהקבוצה של מקימי הקיבוץ וחבריו של
עלי בן צבי. סבי נולד כמה חודשים לאחר שנהרג עלי בן צבי, ולזכרו הם קראו לסבי עלי.
במשך השנים היה למשפחתו של סבי קשר צמוד עם הנשיא יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית.
מדי שנה בזמן האזכרה לשבעת החברים שנהרגו במארב, כל בני המשפחות וחברי הקיבוץ היו
נפגשים בבית הקברות שסימל את המקום שבו היה המארב של הערבים שתקפו את השבעה
שנהרגו. בנוסף אמו של עלי הזמינה את הילדים שנקראו על שם עלי מספר פעמים לביקור
בבית הנשיא בירושלים. סבי קיבל מספר מזכרות מרחל ינאית בן צבי, כמו ספר תנ"ך
עם הקדשה וספר על עלי.
הילדות של סבי החלה בנקודת ההתיישבות הראשונה
של הקיבוץ, בבניין אחד ומסביבו אוהלים שבהם גרו כל החברים. בבניין המרכזי גרו
התינוקות והייתה עמדת שמירה ותצפית בקומה השנייה. מים היו מביאים בעגלות, והחשמל
סופק באמצעות גנרטור קטן. כעת משמש המקום כמוזיאון וארכיון לתקופה ההיא.
כאשר סבי היה בן שנתיים הקימו את הקיבוץ במקום הקבוע שנקרא גבעת
ה"שהב", שהייתה במרחק של כקילומטר מהנקודה הראשונה ושם היה אזור הקרב
שבו נהרגו עלי בן צבי וחבריו. בזמן ההוא ילדי הקיבוץ גרו
בלינה משותפת, כלומר, כל הילדים גרו בבית אחד שבו ישנו, למדו, אכלו ועוד.
ההורים של סבי גרו בבית נפרד שנקרא "חדר" שהיה בו רק חדר אחד, שירותים
וכיור ששימש גם בתור מטבחון. לא היה טלפון, תנור, מקרר וטלוויזיה. הייתה רק מיטה
אחת גדולה, שני כיסאות, ארון קטן וקומקום חשמלי.
"אני זוכר שבאחד הימים
ההורים שלי קיבלו מתנה, רדיו קטן מהסבים, ואז התעורר ויכוח האם צריך לתת את הרדיו
לחברי הקיבוץ כדי שכולם יוכלו ליהנות ממנו, או להשאיר בתור רכוש פרטי. הבעיה נפתרה
יותר מאוחר כאשר עוד חברים קיבלו או קנו רדיו, אולם הבעיה חזרה שוב לאחר הרבה שנים
כאשר חבר ראשון קיבל טלוויזיה פרטית, כאשר באותו הזמן הייתה רק טלוויזיה אחת
במועדון בקיבוץ".
הילדים (סבי ואחותו) היו מגיעים רק בין השעות 17:00
19:00 ואפילו ארוחת הערב הייתה בבית הילדים וניתנה על ידי המטפלת. ההורים היו באים
להשכבה, היו מספרים סיפור קצר ולאחר רבע שעה היו הולכים הביתה. בקבוצה של סבי היו כ-15 ילדים, חלקם ילדי קיבוץ (ילדים שנולדו בקיבוץ) וחלקם ילדים שבאו לקיבוץ (ילדים שהיו להם
בעיות במשפחה, בבית) וגרו עם הקבוצה של סבי בקיבוץ כדי שהכיתה תהיה קצת יותר גדולה.
הזיכרונות הראשונים של סבי היו מהגן. הם היו כ-10 ילדים עם מטפלת וגננת ישנו
בחדרים של כ-4 ילדים בחדר. בגן היה חדר אוכל, מקלחת (שבה כולם היו מתקלחים בערך עד
גיל 15). הפעילות בגן הייתה מאוד פתוחה: טיילו הרבה מאוד בקיבוץ ומסביב ללא
מבוגרים. כבר מגיל 5 או 6 התחלו הילדים לעבוד, בהתחלה בבית ילדים, בגינה,
במטבח, בניקוי החדרים. כשהם עלו לבית הספר היו לומדים עד הצהריים ואחרי הצהריים
היו עובדים כשעתיים או שלוש בענפים השונים של הקיבוץ.
סבי נזכר: "אני זוכר
שמגיל צעיר עבדתי ברפת, בדיר צאן ובגן הירק של הקיבוץ. כבר מגיל 13 נתנו לי לנהוג בטרקטור. כשעבדנו
בשדה בנוסף לעבודה היום יומית פעם בשבוע או שבועיים בשבת היו לנו גיוסים ביחד עם
חברי המשק לעבודה בקטיף אשכוליות או תפוחים ואפילו היה זמן שהיינו בגיוס לקטיף
כותנה ביד (כמו העבדים בארצות הברית..). באחד הימים יצאנו לעבודה בשטח
שהיה מרוחק מהקיבוץ שנקרא כפר סֶבּט. השטח נמצא במקום שבו היה כפר ערבי לפני מלחמת השחרור. העבודה הייתה פיזור גרגירי חיטה מורעלים כדי להשמיד עכברים שאוכלים את התבואה,
המקום צפה על בקעת יבניאל. כשהסתכלנו למטה על המושבה יבניאל סיפרתי לחבר שלי שיש לי
שם דודים. היינו ילדים בני 12 והחלטנו לרדת למטה בסוף העבודה. כך שכשכל הילדים
חזרו לקיבוץ אנחנו התחלנו במסע הליכה ליבניאל. ההליכה ארכה כשלוש שעות ורק
בערב, כשהתחיל להחשיך, הגענו לדודים ביבניאל. לדודים לא היה רכב אז החליטו שנישאר
לישון אצלם ביבניאל. הם ניסו לטלפן לקיבוץ כדי להודיע אך לא היו טלפונים פרטיים
בקיבוץ, רק למחרת בבוקר חזרנו עם ההסעה של הילדים מיבניאל לבית ספר כדורי שהיה ליד
בית קשת ומשם חזרנו ברגל הביתה לקיבוץ. כמובן שההורים קצת דאגו, אבל לא ממש התרגשו.
"בחופשים הגדולים (פסח, החופש הגדול) חצי מהחופש
היינו עובדים בקיבוץ ימים שלמים ובחצי השני של החופש הייתי נוסע לסבים ולסבתות
במושבה פרדס חנה, בחיפה ובתל אביב. בדרך כלל הייתי מבלה בחופשות עם אחותי הקטנה
דורית או עם עמי שהיה אחי המאומץ מגיל 6.
"אני זוכר את החופשות בפרדס חנה, היה
לסבא שלי משק חקלאי קטן, כמה פרות, תרנגולות, פרדס תפוזים ועוד. הייתי עוזר לסבא
למשל בחליבת ארבע הפרות שהיו לו ובעזרה כללית בגן הירק. הסבים שלי כמעט לא קנו
מצרכי אוכל בחנות כי את כל הירקות והפירות הם גידלו לבד ובשר, חלב וביצים היה להם
מהפרות והתרנגולות. אני זוכר שהייתי מקבל קצת כסף והולך למושבה לקנות דברים טובים
או לראות סרט מדי כמה ימים. בחופשות בחיפה אצל סבתי או בתל אביב אצל דודתי
יהודית הינו מבלים הרבה בים, ובטיולים רגליים ברחובות העיר ודודתי יהודית הייתה
נותנת כסף כדי לקנות סנקור.
"זכור לי טיול אופניים של כל ילדי הכיתה. כשהיינו בגיל
12-13 נסענו באופניים, כעשרה ילדים ללא מבוגרים, לטיול של ארבעה ימים בארץ. יצאנו
מבית קשת ונסענו באופניים לתל אביב. בתל אביב התפזרנו ללינה בין הקרובים שלנו ואני
ישנתי אצל דודתי עם עוד ילד. למחרת המשכנו דרומה עד אשקלון חזרנו ללינה בתל אביב
וביום האחרון נסענו לחיפה ומשם לקיבוץ. כמובן לא היו לנו טלפונים ניידים אבל אף
אחד לא דאג גם לא ההורים…"
סיפור שנת הבר מצווה
בקיבוץ היה נהוג
לעשות כעשר משימות בר מצווה במשך השנה. היו משימות של עבודה כמו הקמת פינת חי
לילדים או נטיעת חורשה בתוך הקיבוץ. אחת המשימות המעניינות הייתה נסיעה לקיבוצים
אחרים ובילוי במשך יומיים או שלושה אצל ילד או ילדה בקיבוץ אחר – דבר שלימד אותנו
על ילדים אחרים מקיבוץ אחר. סבי למשל היה בקיבוץ לביא, שהוא קיבוץ דתי: "היה
מעניין לראות מקום שבו בית הכנסת הוא המרכז התרבותי והאוכל הוא כשר וכל כמה שעות
הולכים לתפילה, לעומת הקיבוץ שלי שהיה לגמרי לא דתי כולל עבודה בשבתות, אוכל לא כשר
ואפילו נסיעה לים ביום כיפור".
משימה נוספת הייתה נסיעה לכפר ערבי ולינה של שלושה
ימים: "אני ועוד ילדה התארחנו אצל משפחה בכפר קנא שליד נצרת. היינו אורחים של
בית הספר בכפר וכל ילד או שניים התארחו אצל ילד ערבי, היינו איתם בבית הספר
בפעילות משותפת של שתי הכיתות. באירוח בבית הערבי אני זוכר שישנו ביחד עם כל בני
המשפחה בגג הבית כי היה חם בקיץ בתוך הבית. הייתה להם ערמת מזרונים וכך היו ישנים
כל המשפחה. בזמן האוכל אני זוכר שהיינו כולם יושבים על הרצפה מסביב לקערה אחת
גדולה, היו לוקחים ביד את התבשיל וביד השנייה פיתה עם חומוס. בצמוד לבית הם גידלו
מספר עזים ותרנגולות חיים דומים לחיים של הסבים בפרדס חנה".
טיול לאילת
סבי נזכר במתנה שקיבל לבר
המצווה שלו: "אני זוכר את המתנה שקיבלתי מסבי שגר בקיבוץ לכבוד בר המצווה הוא
ארגן לנו טיול משותף לאילת. בימים ההם הנסיעה ערכה כעשר שעות מהקיבוץ עד אילת
(וכיום רק ארבע או שלוש). נסענו באוטובוס ישן בירידות של מעלה עקרבים שהיה כביש
מפותל בימים ההם ואילת הייתה אז עיירה קטנה עם מעט בתי מלון פשוטים והרבה
מאוד ים יפה עם אלמוגים ודגים. טיילנו באזור במשך יומיים וחזרנו דרך הכביש
החדש (בזמן הזה) שעבר במעלה עצמאות דרך מצפה רמון".
לימים, בשנה שעברה (2014) ,סבא שלי שאוהב לטייל
בארץ ובחו"ל ארגן לנו (לי, לאבי, ולסבי) טיול לירדן. הפעם כבר נסענו ברכב
פרטי לאילת ובדרך ישנו באכסניה ביטבתה. לאחר מכן עברנו את הגבול לירדן לטיול מאורגן
של ארבעה ימים בשטח, סוג של המשכיות לטיול עם סבא של סבי חמישים שנה קודם לכן.
מידע על הסבים
לסבא של סבי קראו סבא צבי: "באותם הימים בקיבוץ
הוא היה הסבא היחיד שגר בקיבוץ בגלל שכל החברים האחרים היו צעירים (בני 20-30)
וכשהוא הצטרף לקיבוץ כל הילדים מהקבוצה שלי קראו לו סבא וחלקם אפילו חשבו שהוא סבא
של כולם. הוא היה עובד בדואר של הקיבוץ והיה מביא לנו באופן אישי את כל המכתבים
והגלויות והחבילות שהיינו מקבלים. בימים ההם כשלא היה מחשבים עם דוא"ל ולא
היה טלפונים פרטיים כל הקשר היה דרך הדואר. אני זוכר שהסבים שלי מפרדס חנה היו
שולחים לנו פעם בחודש חבילה עם דברים טובים כמו: חלבה, סוכר בקוביות, ופירות
מהפרדס שלהם. בקיבוץ לא היה שום חנות או מקום אחר שהיה אפשר להשיג ממתקים או
כיבודים אחרים.
האוכל
"בבית-הילדים שלנו היה מנהג שבכל יום שישי קיבלנו
קוביית שוקולד אחת לכל ילד. האוכל היה בחלקו הגדול מהגידולים שגידלו בקיבוץ כמו:
חלב שהיו לוקחים ישר מרפת בקיבוץ, ביצים שהיו לוקחים יש מהלול ובשר היו אוכלים רק
כשאיזה פרה הייתה חולה והיה צריך לשחוט אותה. פירות וירקות היו בשפע כי היה גן ירק
שבו גידלו מספר ירקות, היו מטעים של אגסים, תפוחים משמשים, זיתים ופירות הדר וגם
כרם עם מספר סוגי ענבים.
"ליד הקיבוץ היה כפר ערבי נטוש. היו הרבה מבנים
הרוסים ולידם היה בוסתן של עצי פרי שונים. בשעות הפנאי היינו מטיילים
שם.
הלימודים
"מסגרת הלימודים הייתה כמו בבית ספר פתוח. לא היה
לנו בחינות או מבחנים בכל שנות הבית ספר. כדי שיהיה שוויון בין הילדים".
מילון
לינה משותפת בקיבוץכל הילדים גרו בבית אחד שבו ישנו, למדו, אכלו ועוד.
ציטוטים
”בני המשפחות וחברי הקיבוץ היו נפגשים בבית הקברות שסימל את המקום בו השבעה נהרגו“