מאגר סיפורי מורשת

סבתא אילנה, נולדה בשנת 1944 בעיר טבריה, לאבא צבי פרידמן – אף הוא יליד טבריה, דור שישי בארץ ולאימא בתיה – ילידת העיר צפת. שם המשפחה פרידמן הינו יהודי אשכנזי. מקורו מגרמנית ומשמעותו בשפה זו "איש שלום" ומאנגלית "אדם חופשי". השם אילנה ניתן לה בשל היוולדה בט"ו בשבט שהוא חג האילנות. סבתא היא בת שלישית, אחות לפנינה ואוריאלה.

השנה בה נולדה הייתה שנה אחרונה למלחמת העולם השנייה, בה נשלחו שישה מיליוני יהודים ע"י הנאצים ועוזריהם אל מותם. היא נולדה בתקופת המנדט הבריטי. מדינת ישראל אז לא הייתה מדינה עצמאית. היא נקראה "פלסטינה" ונשלטה על ידי האנגלים. עד ערב מלחמת יום העצמאות הייתה טבריה עיר מעורבת בה חיו ערבים ויהודים. לדברי הוריה היהודים דיברו אידיש ערבית ועברית, והערבים דברו ערבית ואף אידיש. סבתה למשל, אימו של אביה דברה רק ערבית ואידיש. ולמרות זאת היהודים סבלו מאד מהאוכלוסייה הערבית בטבריה, כמו גם מאלו שחיו בכפרי הסביבה. במלחמת העצמאות נכבשה טבריה ע"י "ההגנה" והאוכלוסייה הערבית פונתה ממנה ע"י הבריטים).

כשמלאו לסבתא שנתיים, עקרה המשפחה לקיבוץ דפנה שבעמק החולה, לא הרחק מגבול ישראל- לבנון. הקיבוץ סבל מהתקפות רבות בשל מיקומו ליד הגבול. הם חיו שם עד מלחמת העצמאות. כשפרצה המלחמה הועברו הנשים והילדים לחיפה והגברים נותרו לשמור על הקיבוץ.

לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, החליטו הוריה להישאר בחיפה, בשכונת נשר. אחותה הגדולה פנינה עברה לקיבוץ "נען" למה שניקרא אז "הכשרה". בנשר  גרו בצריף שכלל שני חדרים ומטבח, השירותים והמקלחת היו במחסן שבחצר מחוץ לבית. על מנת לשפר את מצבם הכלכלי, הקימו תושבי נשר ובכללם הוריה, משקי עזר בחצרות הבתים ובהם גידלו ירקות והקימו לולים לגידול עופות לצרכים פרטיים בלבד. אביה עבד כמנהל מסגרייה בתנובה. החיים בנשר היו מאד מאושרים למרות הקשיים הכלכליים. המקום היה עשיר בצמחיית בר צבעונית להפליא והחיים בטבע הואילו מאד לילדי השכונה.

בהיותה בת שמונה עברו לשכון עובדים בקרית אליעזר שבעיר חיפה, שכונה שהוקמה למרגלות הר הכרמל המערבי ושנוסדה ב- 1951 בידי עולים מיוון ורומניה, רובם ניצולי שואה. הר הכרמל נהנה מכמויות גדולות של משקעים, בשל קרבתו לים התיכון. הצמחייה בו רבה, מגוונת וצבעונית במיוחד. כ- 670 זני צמחים גדלים על ההר. יש בו שפע עצים לא נשירים שהקנו לו את הכינוי  "ההר הירוק כל ימות השנה" .

סבתא למדה בבית ספר יסודי "אורים". היו אלו מבנים ששימשו את הצבא הבריטי בתקופת שלטונם בארץ. התנאים שם הי לא פשוטים. גשם שדלף בחורף וחם מאד בקיץ. החיים החברתיים בשכונה היו מאד משמעותיים בחיי הילדים, בתקופה בה טרם הייתה טלוויזיה וכמובן לא היו מחשבים. משעות אחר הצהריים, כל ילדי השכונה התאספו ושחקו בקלאס, חמש אבנים, קפיצה בחבל, מחבואים ועוד. והבנים כמובן בכדורגל. מקום המפגש העיקרי היה בשדרה המרכזית של השכונה, בה הייתה מדשאה, ספסלים ועצים.

קרוב לביתה (באותה תקופה), נמצאת מערת אליהו הנביא, המשמשת עד היום אתר עלייה לרגל בעיקר ליהודים, אך גם לנוצרים ולמוסלמים. לפי מסורות שונות, הסתתר אליהו הנביא במערה זו מפני רודפיו מלכי ישראל, אחאב, אשתו איזבל ובנו אחזיה, על שום מאבקו בהם ובעבודת האלילים בה עסקו. ממרפסת ביתה ניתן היה לראות את מנזר סטלה מאריס, שהוא מנזר גברים כרמליתי. בחזית המנזר הוקמה אנדרטה, מצבה ל- 15 חיילי נפוליון אשר נרצחו בידי ערבים, שגם הרסו את המנזר המקורי. המנזר בו ביקרנו ניבנה בשלב מאוחר יותר. וכך בימי החורף היפים היו היא וחברותיה  מטיילות על ההר שהיה מכוסה כולו ברקפות, כלניות, נוריות, צבעונים, ושלל פרחים נוספים. מבקרות במנזר היפהפה, צופות מהמגדלור הסמוך על הנוף המרהיב המשקיף לים התיכון ולנמל חיפה. בקיץ היו הולכות לים בבת גלים, מרחק חמש דקות הליכה .

הבית של סבתא היה סמוך לכביש הכניסה לחיפה. במהלך שנות העשרים הראשונות של המדינה, נערך מצעד כללי של צה"ל אחת לשנה ביום העצמאות. בדרך כלל לסירוגין בירושלים, תל-אביב וחיפה. המצעד משך מאות אלפי צופים שתפסו מקום בצידי הכביש מבעוד לילה. כל המשפחה יחד  עם מכריהם ישבו במרפסת הבית וצפו במצעדים בם הוצגו כלי נשק כבדים, כלי שריון, מטס אווירי וחילות רגלי. סבתא מספרת שהייתה תחושה חגיגית והתרגשות מיוחדת במינה. אולם יום העצמאות העשרים וחמש של מדינת ישראל (1973) היה האחרון בו הציג צה"ל את עוצמתו במצעד הצבאי, בעיר ירושלים. חמישה חודשים אחרי מצעד זה, פרצה מלחמת יום כיפור ומאז לא נערכו מצעדים צבאיים.

וכך תקופת ילדותה ונערותה זכורה לה כתקופה מאד מאושרת ומלאת חוויות. אחרי שסיימה 12 שנות לימוד בתיכון בחיפה התגייסה לצבא . ושירתה לבקשתה באילת. תקופה נפלאה שלמרות הריחוק מהבית, או בזכות גרמה לה להתאהב בעיר אילת. כשנה לאחר השחרור חזרה לאילת והחלה לעבוד במכרות הנחושת תמנע במחלקה הגיאולוגית כשרטטת גיאולוגית. שם גם הכירה את סבא בנצי גרשגורן שהיה מהנדס במכרה התת-קרקעי.

אחרי כשנה בשנת 1966 נישאו. סבתא הייתה בת 22 וסבא בן 28. שם המשפחה של סבי הוא גרשגורן או הירשהורן וזהו שם יהודי ומקורו מגרמנית. פירושו "קרן אייל" או "קרן צבי". מיד לאחר מכן עברו לערד (שהוקמה 4 שנים קודם לכן) הנמצאת על רכס בגובה 600 מטר מעל פני הים. מקום נפלא לגידול ילדים שכן רוב התושבים היו זוגות צעירים. הייתה הרגשה של חופש שלווה ובטחון. סבא וסבתא גרו בערד 40 שנה. בה נולדו דודי גיא יליד 1967, ארז יליד 1968 ואימא ליאל שנולדה ב- 1975. סבא עבד במפעלי ים המלח כמהנדס ראשי בנושא חומר גלם וסבתא הייתה ספרנית בבית הספר התיכון המקיף, שכלל חטיבת ביניים וחטיבה עליונה.

שאלתי את סבתא מה היו האירועים המשמעותיים בחייה. היא ענתה לי  "אין ספק שהיוולדם של ילדי והיום בו נולדת את, הנכדה הראשונה שלנו. היית התינוקת הכי יפה שראיתי. עם עיניים כחולות ענקיות, שצבען השתנה כשהיית בת שנה וחצי וחיוך שהמיס את לבבי. וכמובן בהמשך לידתם של יתר נכדי שבעה במספר. אלו שבעה נכדים הכי יפים והכי מנחמים במחזור חיי: לגיא – לירוי, ליאם וליאור גרשגורן. לארז – אריאל ואיתמר גרשגורן. לליאל – אור ויהלי אסרף. גיא גר במודיעין וארז וליאל בלפיד.

הזוית האישית

אור אסרף: בגיל 62 פרשה סבתא שלי לגמלאות. וכשנולדתי הם עברו לגור במודיעין על מנת להיות קרובים ולעזור ואכן גרנו באותו בנין 10 שנים עד אשר עברנו ללפיד.