מאגר סיפורי מורשת

שביוגוסלביה לפני 78 שנים בתאריך 27.11.1937. להוריו קראו רבקה ואברהם ויש לו אחות הצעירה ממנו בארבע שנים – ושמה אסתר (27/1/1942).

סבא לא זוכר חוויות ילדות "נורמליות" של ילד כיוון ששנות ילדותו עברו בבריחה בגלל מלחמת העולם השנייה בשנת 1940, בכל פעם שהגרמנים התקרבו לעיר שלהם, סבי ומשפחתו ברחו ממקום למקום ולערים אחרות ביוגוסלביה, עד שנתפסו על ידי הגרמנים כשהוא היה בן 6 וחצי, בעיר פרישטינה. החוויה הייתה קשה מאוד עבורו, כיוון שלא היתה לו ילדות מסודרת, בית יציב ומוגן, חוויות מהנות בבית ספר או עם חברים.

הגרמנים אספו את כל יהודי העיר והעבירו אותם למחנה בתוך יוגוסלביה שבו הם היו במשך חודש וחצי חודשיים ומשם הועלו לקרונות רכבת שהובילו את סבי ומשפחתו לגרמניה, למחנה הריכוז "בֶּרגֶן-בֶּלזֶן", שם עברה "ילדותו".

מחנה בֶּרגֶן-בֶּלזֶן, היה אחד ממחנות ההשמדה הגרועים ביותר, אמנם ללא תאי גזים, אבל מחנה שבו לא היו תנאים סניטריים מינימליים, ללא טיפול רפואי או תרופות, מחנה שבו הרעב, המחלות, הזוהמה והתשישות הכניעו את האנשים וגרמו למותם, למוות אכזרי, איטי וארוך. במחנה "בֶּרגֶן-בֶּלזֶן" הם שהו במשך שנה, ללא מזון מזין, בתנאי מזג אוויר קשים של חורף, קור אימים, שלג וללא בגדים חמים. הם חיו בתוך ביתנים ארוכים עם מיטות 3 קומות ומאחר והיו שלגים בחוץ וכל כך קר, אנשים חיו בפנים בתוך הביתנים וסבלו ממחלות מדבקות כמו טיפוס, מגפות כינים ומתו מרעב, ממחלות ותשישות פיזית.

כאשר הגרמנים ראו שצבא ארצות הברית ובריטניה מתקרבים לכיוון גרמניה לאזור המחנה "בֶּרגֶן-בֶּלזֶן" כדי לשחררו, הם העמיסו את היהודים שעוד עמדו על הרגליים לקרונות מסע, קרונות של בהמות מתוך מטרה להוביל אותם למחנה השמדה (לתאי הגזים) באזור אחר, שבו הגרמנים שלטו בשם טרזינשטאט..

ב-9 לאפריל 1945, חמישה ימים לפני שחרור מחנה ברגן בלזן, יצאו מהמחנה שלוש רכבות: הרכבת הראשונה שוחררה על ידי צבאות בעלות הברית, רכבת שנייה הגיעה לטרזינשטאט ואילו הרכבת השלישית "נעלמה"- זוהי הרכבת שנודעה אחר כך בשם "הרכבת האבודה". 

הרכבת הזו נסעה במשך שבועיים שלמים בדרכים, כשהיא נוסעת הלוך ושוב בין קווי הכוחות הלוחמים בנסיון להגיע לטרזינשטאט. בין לבין נקלעה הרכבת לחילופי אש בין הכוחות הגרמנים לצבא רוסיה וכל פעם הופצצה מכיוון אחר. כאשר במהלך 14 הימים הללו, אנשים (וביניהם סבי,הוריו ואחותו) היו סגורים בתוך הקרונות, דחוסים בעמידה ובתנאים בלתי אנושיים, ללא מזון ומים,ללא מקום לעשיית הצרכים, רומסים זה את זה בניסיון להגיע לפתח אוויר קטן וצר הנמצא בחלקו העליון של הקרון, בנסיון לשאוף קצת חמצן. חלק מהאנשים בקרונות היו חיים וחלק מהאנשים גססו מטיפוס ומתת תזונה או שמתו כי לא הצליחו לשרוד את התנאים הקשים. 

מידי פעם הרכבת הייתה עוצרת כדי לזרוק את האנשים המתים החוצה ולאפשר ליתר האנשים לשאוף אוויר נקי. לבסוף נעצרה הרכבת על גשר הרוס ליד כפר גרמני קטן ונידח בשם טרביץ שבמזרח גרמניה והיהודים בקרונות שוחררו ע"י הרוסים בתאריך 23/4/1945 והשתכנו בכפר..כשסבי היה כמעט בן 8. בכפר זה הם שהו כ-4 חודשים עד שהועברו על יד הצלב האדום בחזרה ליוגוסלביה .

אחרי השחרור מהרכבת, נפטרו הרבה מאוד אנשים, במהלך שהותם בכפר הגרמני הנידח הזה (עקב העדר טיפול רפואי) ולכן, הוקם בטרביץ בית קברות יהודי מאולתר, שקיים עד היום, שם קבור אביו, אברהם בר אהרון. אביו, אברהם בר אהרון, נפטר שבועיים לאחר השחרור מהרכבת , בתאריך 11/5/1945 כתוצאה מתשישות, רזון ומחלות.

לאחר התלאות שעברו, הם חזרו לאזור זמון על יד העיר בלגרד שביגוסלביה ונאלצו לשהות כמה חודשים סגורים במחנה הסגר שהוכן במיוחד עבור הניצולים, כדי למנוע העברת מחלות ומגפות כינים.

רק לקראת גיל 9, סבי, אמו ואחותו עברו לגור בעיר בלגרד, שם החל ללמוד בפעם הראשונה בבית ספר עממי מקומי, יחד עם הגויים.הוא אהב ללמוד היסטוריה גיאוגרפיה וציור. סבא מספר שהילדות שלו היתה ילדות עשוקה, בתנאים קשים מאוד, חיים של פחד, חרדה ואימה ובמלחמת הישרדות, ללא משחקים, גני שעשועים והנאות רגילות של ילדות.

העליה לארץ ישראל

כעבור 4 שנים מהשחרור, בשנת 1949, כשסבי היה כמעט בן 12, הם עלו לארץ ישראל בעזרת הסוכנות היהודית שהביאם באונייה לנמל חיפה במשך כחודשיים הם שהו במחנה מעבר ליד חיפה שנקרא "שער עלייה" ולאחר מכן הם הועברו למחנה עולים ליד הרצליה, בשם ג'ליל. בהתחלה הם חיו באוהלים בתנאי קור קשים וכתוצאה משיטפונות, כל האוהלים נסחפו עם הציוד שלהם ואז הקימו להם ביתנים מפח.הם שהו במחנה ג'ליל במשך כשנה וחצי.

לאחר מכן הוא עבר עם אמו ואחותו לשכונת נוף-ים שהייתה בהקמה. (הם היו מהעולים הראשונים שהגיעו לשם והוא גר שם סה"כ 55 שנה, בהתחלה עם אמו ואחותו ולאחר מכן עם סבתא אסתי וילדיו) .

בהתחלה, כשהם עברו לגור בנוף ים, חלק מילדי העולים הועברו לקיבוצים ולמוסדות וגם סבא הועבר מייד למוסד/פנימיית הדסים. שם,למעשה התחילה, מבחינתו, הילדות שלו ושל העולים שאיתו. למרות קשיי השפה, הטראומות שעברו וקשיי ההתאקלמות, בפנימיית הדסים היה לו סוף סוף טוב ונהדר ורק שם, למעשה, החלה תקופת הילדות שלו ותחושת הצבריות שלו. בפנימיה הוא שהה במשך כ- 3 שנים מגיל 13-16 ולאחר מכן חזר לנוף ים שם גדל ולמד בבית ספר מקצועי עד גיוסו לצה"ל.

בצבא הוא שירת בנחל מוצנח בחיל צנחנים והיה לו נפלא,הוא השתלב והרגיש כצבר לכל דבר..הוא נלחם במלחמת סיני ולאחר שחרורו עבר לעבוד במשרד הביטחון.

את אשתו (סבתא שלי) הוא הכיר על שפת הים בנוף ים, כאשר היא הגיעה לבקר מכרים "יגוסלבים" אחרים מנוף ים. הם היו בני 19 כשהכירו, יצאו ביחד במשך שנתיים וחצי ואחרי השחרור מהצבא התחתנו .

הם התחתנו בתאריך 16/8/1960 ולאחר החתונה הם קנו בית בנוף ים בעזרת משכנתא גדולה מאוד. את רוב רובו של הבית בנוף ים, סבי בנה במשך השנים בזכות שתי ידיו, כל פעם הוסיף חדר או מרפסת בכוחות עצמו ואף בנה בית של 3 חדרים בחצר הבית ששימש בהמשך כגן ילדים פרטי שבו סבתי עבדהו. בבית בנוף ים גרו סבי וסבתי 45 שנים עד שעברו בשנת 2005 לגור בקרית טבעון, בקרבת בתם איריס ונכדיהם.

במשך למעלה מ- 20 שנה, סבי עבד ב"מלט", חברה לבנייה טרומית וכמנהל פרויקטים שונים והיה אחראי להקמתם של מבנים רבים בכל הארץ, בבסיסי צה"ל ובסיני.

לאחר 50 שנה שחלפו מיום שחרור "הרכבת האבודה", בשנת 1995,יזמה העמותה להנצחת קורבנות הרכבת האבודה ברגן בלזן-טרביץ, מסע לזכר אותו מסע האימים שעברו, במסגרתו יחזרו לאתר שנותר ממחנה ברגן בלזן, יערכו התייחדות ואזכרה ליד האנדרטה היהודית שבמחנה, יבקרו בטרביץ, הכפר אליו שוחררו יבקרו בבית הקברות היהודי שבטרביץ, שבו קבור אביו וינציחו בקיר הזיכרון שהקימו בבית הקברות את שמותיהם של כל אלה שלא זכו לשוב לביתם.

אבי יצא למסע זה יחד עם שני בניו הבוגרים, אבי ודורי,בחשש גדול והתרגשות עצומה,המסע כולו היה מסע רגשי ועוצמתי ששיאו היה-ביקורו של סבי בקבר של אביו,בבית הקברות היהודי בטרביץ, שמאז שהיה ילד קטן לא ראה את קברו ולא היה לו מקום שבו יכול היה "לבקר את אביו"…

פתאום, תחושת האובדן והיתמות מאב וכל הרגשות שנדחקו לכספת סגורה במשך השנים, קיבלו ביטוי ופרץ של סיפורים, זכרונות, רגשות וכאב עלו..הקבר היה עדות מוחשית לקיומו של האב…סוף סוף היה לו "מקום" שבו הוא יכול היה לבכות.

15 שנים לאחר מכן, בתאריך 1/5/2010, סבי חש צורך לחזור "לביקור" נוסף בקברו של אביו: הפעם למסע הזה, הצטרפו סבתי אסתי, אמי-איריס, דודיי-אבי ודורי ונכדתו הבכורה של סבי-מאיה (בתו של אבי-אברהם) שנולדה בתאריך 11/5- שזה תאריך פטירתו של אביו, אברהם בר אהרון…זה היה מסע משפחתי מרגש ומעצים, מקרב ומלמד ששיאו הטקס שערכו כל בני המשפחה על קברו והדבקת תמונה משפחתית גדולה, של כל הצאצאים לבית בר אהרון.

הגאווה הגדולה ביותר של סבי היא שלמרות נסיונות הגרמנים להשמיד אותם, השושלת המשפחתית המשיכה, הונצחה והתרחבה, הוא הצליח להקים משפחה גדולה, "שבט הבר אהרון" שמונה 17 איש, משפחה חמה, מלוכדת, בריאה ויציבה וזה נצחונו הגדול ביותר.

סבא טייל בעולם במדינות שונות באירופה, תאילנד, קנדה וארצות הברית והטיול המשמעותי ביותר עבורו היה כשהם ביקרו בפעם הראשונה ביוגוסלביה אחרי 30 ומשהו שנה, במעין מסע שורשים במקומות שבו הם גדלו וחיו כילדים למרות הקשיים.

סבא שמוליק מאוד אומנותי, יצירתי וכשרוני ומפסל בחימר ובשיש ומגלף פסלים מעץ. יש לו פסלים מדהימים המקשטים את כל הבית והחצר. בנוסף הוא אוהב מוזיקה(קלאסית, לטינית, ישראלית), ריקודים, טיולים ולבלות בים. אבל הכי הוא אוהב-את האוכל של אשתו.

סבא מספר שהוא אוהב לצחוק איתי בהומור המיוחד רק לשנינו, הוא אוהב לשיר איתי, לפרגן לי, לפנק אותי ועוד קצת לפנק ולפנק…

סבא הוא החיים שלי, אני והוא מאוד מאוד קרובים, כל שבוע אני דואגת לבקר את סבא וסבתא ולספר להם את מה שקורה איתי. תמיד הם דואגים לי, מתעניינים ומפגרנים.

העשרה

סרייבו: "סָרָיֶיבוֹ (בוסנית: Sarajevo) היא הבירה, והעיר הגדולה ביותר בבוסניה והרצגובינה ובפדרציה של בוסניה והרצגובינה, אחת משתי הישויות הפדרליות של בוסניה והרצגובינה לצד רפובליקה סרפסקה".

בֶּרגֶן-בֶּלזֶן: "בֶּרגֶן-בֶּלזֶן (מגרמנית: Bergen-Belsen, הנקרא לפעמים רק בלזן, היה מחנה ריכוז גרמני בתקופת גרמניה הנאצית. המחנה ממוקם בסקסוניה תחתית, מדרום-מערב לעיירה ברגן, ליד צלה".

מורה מובילת תכנית אורית סלומון הרב תחומי למדעים ואמנויות נהריה

תשע"ו