מאגר סיפורי מורשת

מושב עין ורד

נולדתי לפני 71 שנים במושב עין ורד. המושב נמצא בשרון ומשתייך למועצה האזורית לב השרון. הוריי, אלכסנדר ואיטה לוין היו ממייסדי המושב, עלו ארצה בשנת 1934. כל שנות ילדותי עברו עלי במושב, נהניתי מאוד. היינו 7 ילדים במשפחה. באותם ימים זה היה יוצא דופן להיות משפחה מרובת ילדים ממוצא אשכנזי. להורי היה פרדס ובנוסף עבדו כשכירים במדגרת המושב. אבי, למד בהולנד מקצוע שנקרא ביקוע יהלומים. במקצוע זה הייתה לאבי מומחיות יוצאת דופן והגיעו אליו תלמידים כדי ללמוד ממנו את המקצוע. באחד מחדרי הבית היה ממוקם שולחן העבודה שלו. אנחנו, כילדים עברנו בחרדת קודש ליד עבודתו, אבל הוא תמיד שמח להסביר לנו את מהלך הביקוע.

כשהייתי בכיתה ב' אחי הבכור צביקה סיים קורס טיס ואת כנפי טיסה העניק לו יצחק רבין. כשצביקה היה טייס מידי פעם הוא היה עובר מעל הבית שלנו עם המטוס שלו ומנופף לנו לשלום עם הכנפיים של המטוס ואנחנו היינו מנופפים לו בחזרה אבל אני לא יודעת אם הוא באמת ראה אותנו…

הסיפור שלנו מתרחש כשמלאו לי 10 וחצי, זה היה לקראת סיום כיתה ד' והתאריך היה ה' בתמוז תשט"ז. בהפסקה בבית הספר פתאום הרגשתי שכל הילדים בכיתה מסתובבים סביבי, מתלחשים ביניהם, ולא הבנתי מה קורה. כל יום כשנגמרו הלימודים היה לנו נוהג קבוע ללכת ברגל למושב, כי אז עוד לא היו הסעות, בערך כ- 4 ק"מ של הליכה. וכרגיל, גם ביום הזה הלכנו כל הילדים ולאורך כל ההליכה הרגשתי שמדברים עליי, מסתכלים עליי ושוב לא הבנתי מה קורה.

בבית הראשון במושב גרה שושנה פייבלזון ומשפחתה. שושנה הייתה חברה מאוד טובה של ההורים שלי והעברית שלה לא הייתה כל כך טובה, אז היא דיברה בעיקר בגרמנית. כשעברנו ליד הבית שלה, שושנה קראה לי פנימה לתוך הבית ואמרה לי בעברית: "חוהל'ה, צביקה נפל מהאווירון" ואז אני ישר שאלתי אותה: "ומה קרה לו?", שושנה לא ענתה לי וכשהמשכנו בדרך, ראיתי בזווית העין מודעת אבל, אבל לא קראתי מה כתוב בה.

כשהגעתי הביתה, כבר היו המון אנשים בבית- ההורים שלי, ואח של אמא שלי, ועוד דוד אחד, ואז הבנתי שקרה לנו האסון של החיים – שצביקה, אחי, נהרג בתאונה.

באותו היום, כשאני הייתי בבית הספר, הגיעו לבית אנשים מהצבא וקראו לאבא שלי החוצה. אמא שלי בדיוק סירקה את יונה, אחותי, ואבא שלי יצא החוצה. אותם אנשים סיפרו לאבא שלי שצביקה נהרג. אמא שלי יצאה החוצה בעקבותיו ואז נודע לה האסון.

יום קודם לכן, כמו בכל יום, צביקה היה אמור לעבור עם המטוס שלו ולנופף לנו. אבל באותו היום צביקה לא עבר מעל הבית. אמא שלי הייתה מודאגת מאוד ובלילה היא לא עצמה עין אפילו לשנייה. היא הבינה שמשהו קרה, אבל היא לא ידעה בדיוק מה.

תקופה קצרה אחרי זה אבא שלנו בא אלינו לחדר וסיפר לנו על שיר שאומר שכשאלוהים ברא את העולם הוא חילק עשרים שנות חיים לכולם. ואז בא אליו האדם ואמר לו: "אלוהים אני רוצה לחיות יותר, זה לא מספיק לי עשרים שנה", ואבא שלי קישר את זה לחיים של צביקה, כי הוא נהרג כשהיה בן עשרים. כמה זמן אחר כך גם הלחינו את השיר.

עברו כבר שישים שנה מאז שזה קרה, ועדיין כל שנה, ב-ד' בתמוז אני מדליקה נר לזכר צביקה. ואין יום שאני לא חושבת עליו, ובמיוחד- כשאני שומעת את השיר.

השיר: חיי אדם, בני ברמן , מילים: דן אלמגור, לחן: בני ברמן

הזוית האישית

עברו כבר שישים שנה מאז שזה קרה, ועדיין כל שנה, ב – ד' בתמוז אני מדליקה נר לזכר צביקה. ואין יום שאני לא חושבת עליו, ובמיוחד, כשאני שומעת את השיר.