מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1945 נולדתי בעיר הבירה טהרן אשר בפרס. את חמש שנות ילדותי הראשונים חייתי שם והלכתי לגן הילדים  בחורף עברנו בשביל בין שני גושים של שלג בגובה של 2 מטר בערך, הקור היה בלתי נסבל אך לא הייתה אפשרות אחרת.

 

בשנת 1948 לאחר קום מדינת ישראל, נשלחו שליחים ומטוסים מטעם הסוכנות לאירן ועיראק, על מנת לעזור ליהודים אשר רצו לעלות לארץ ישראל. לכל אחד מבני המשפחה נתנו תארכי לידה לפי החגים הקרובים ליום הולדתנו מעט מאוד מטלטלים הבאנו מפרס שהם: כלי כסף, כלי מטבח, שטיחים ובגדים.

 

מיד עם רדתנו מהמטוס העבירו אותנו על משאיות שהיו מכוסות בברזנט שהכילו שלוש שורות של ספסלים מעץ, למחנה עולים בפרדס חנה שנקרא שער עלייה. אחסנו אותנו באוהלים לבנים על שטח אדמה מכוסה קוצים. במחנה חילקו לכל משפחה "סל קליטה": קיבלנו שני אוהלים, מיטות ברזל לכל שתי נפשות ועליהם מזרנים מקש, ארגז קטן בגובה שמונים סנטימטר שנקרא מקרר שבתוכו הנחנו קרח, פתילייה שבערה עם נפט, עששית אשר דלקה על נפט, מספר סירים ופריימוס. 

 

הצריף (בית מגורים מעץ) היה מחולק לשתי מחיצות חלק אחד שימש את ההורים וחלק שני שימש את הילדים. בחלק של הילדים הורי הקצו שטח קטן למטבח. את המים לבישול הבאנו מהחצר ואז הוספנו את המצרכים. בכל מיטה ישנו 2-3 ילדים כאשר מידי לילה הצטרפו אלינו עכברים. השירותים היו בפחונים, בור בתוך האדמה מה שנקרא כיום בול פגיעה. לפני כניסתנו לשירותים מילאנו קופסא של מים. בתחילה לא היו מים במעברות פעמים ביום עברה משאית שחילקה מים לתושבים לתאורה היה עששית שבערה על נפט או אור נרות.

 

על סמך ניסיונה של אימי באריגת שטיחים פרסיים בפרס, שמו לנו בצריף נול באורך של שלושה מטרים, אנחנו הילדים עזרנו לאמא באריגת השטיחים. אבי עבד עבודות דחק (עבודות מזדמנות) על כל מישרה שלחו חמישה אנשים ומי שהיגיע ראשון זכה, אבי הגיע תמיד אחרון.

 

בצריף לא היה מקום למשחקים. הילדים אחרי בית הספר היו יוצאים החוצה ומשחקים במשחקים מאולטרים כגון: מחניים, ארץ אדמה, שבע/ חמש אבנים, חבל קפיצה (דילגית), חמור חדש, מחבואים. תופסת ועוד….

 

בתלושים שקיבלנו יכולנו לקנות מצרכים זולים כמו לחם, מרגרינה, סוכר וריבה. בשר ואורז אכלנו לעיתים רחוקות הבשר והעוף היו  יקרים אמי החליפה  עם מצרכים יותר זולים את האורז החליפה עם, פתיתים שנקראו אורז בן גוריון וכן יצאנו לשדות לקטוף צמחים ראויים למאכל שמהם אימי הכינה מאכלים.

 

בשנת 1955 לאחר חמש שנים של מגורים קשים במעברה בכל הארץ הספיקו לבנות בתים למגורי קבע והוחלט לפרק את המעברות. הייתה לנו אפשרות לבחור בין הרצליה לרמת השרון אמי בחרה לגור ברמת השרון. הבית ברמת השרון היה מוזר ולא מוכר בגלל התנאים הנוחים שהיו בו: האור נדלק רק על ידי לחיצת כפתור והמים זרמו בברזים.

 

מתוך זיכרונותיה של יפה רבני סבתא של אופק בתקופת המעברה בשנים 1950 עד 1955

 

 

"תמיד שאפתי לקבל הזדמנות לספר לדורות הבאים על שנותיי הראשונות בארץ ישראל. השנה נתנה לי הזדמנות זו ואני קפצתי עליה בשמחה רבה. תמיד בעיני נכדיי נראיתי אחת שבאה מהחלל החיצון. היום אני מראה להם שלמרות כל הקשיים שהיו הצלחתי לצמוח ולשגשג. כשעבדתי עם נכדתי המיוחדת אופק, זה היה בשבילי סגירת מעגל. את העבודה לקחנו גם לבית בלילות שישי כשאופק ביקרה אצלי דיברנו על הנושא ושאר הנכדים הקשיבו.

 

הנכונות של אופק לקבל את הדברים ולהבין איך אפשר לשרוד בתנאים אלו ולהתקדם זה נתן תקווה שאיכות החיים של האדם תלוי ביכולתו לשנות את הקיים ולהצליח.

 

"היה לי כיף לעבוד עם סבתא אני למדתי יותר טוב ככה על המעבר שלה ואני מאוד אהבתי את הנושא כי תמיד שאלתי את עצמי מתי סבתא עברה לרמת השרון ואיך היא הגיע לארץ. העבודה מאוד חיברה אותי לסבתא ונפגשנו יותר, היה לי כיף לעשות את המצגת וללמוד על חייה של סבתא ואיך היא "שרדה" אז בלי חשמל, מים ובתנאים קשים..

 

סל קליטה: "סל קליטה הוא הסיוע הכספי הניתן לעולה חדש בתחילת שהותו בישראל. הסיוע אמור לכסות את הוצאות המחיה במהלך חצי שנת לימודי עברית באולפן ושכר דירה בשנה הראשונה. סל הקליטה מוענק על ידי משרד העלייה והקליטה".

 

תכנית הקשר הרב דורי, תשע"ו, 2015

מורה מובילה לביאה צינגוט

מדריכה יישובית איילת שחק