מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ברומניה ב 25.2.1936, בעיר רדאוץ, במחוז בוקובינה, בבית דיברנו גרמנית ואידיש. משפחתנו לא הייתה משפחה דתית אך שמרנו על מסורת היהודית.

עם פרוץ המלחמה, רומניה הצטרפה ושיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית. ב-1942 ברחנו מהעיר שלנו לעיר ששמה צ'רנוביץ, שהייתה עדין תחת שלטון רוסיה. כעבור זמן לא רב, צ'רנוביץ נכבשה על ידי הנאצים. עם כניסת הנאצים הגדירו שטח והפכו אותו לגטו עבור היהודים. אנחנו הסתתרנו במרתף של אחד הבתים כי הגרמנים התחילו לגרש יהודים למקומות אחרים. לגרמנים נודע שבמרתף מסתתרים יהודים והוציאו את משפחתנו לחצר והעמידו אותנו מול כיתת ירי, כשהכוונה הייתה בעצם להוציא אותנו להורג. אני הייתי ילד קטן בערך בן 6 והייתי בזרועות אמי, לפתע הגיע חייל על אופנוע וביטל את ההוראה לירות בנו, כך בעצם ניצלנו. מעניין מה חושב ילד בן שש כשהוא עומד מול כיתת ירי, אני כמובן פרצתי בבכי וכפי שנהוג אצל היהודים התפללתי לשם, ואמרתי בקול שמע ישראל. הגירוש שלנו התבצע חלק ברכבת מסע, רוב הדרך הייתה הליכה ברגל. זה היה בחורף היה בוץ כבד וקור גדול כל אחד מהמשפחה הלך עם תרמיל גב ובו מעט חפצים ומעט אוכל שהצלחנו לקחת אתנו, גם אני כילד קטן. על אף העובדה שסחבתי על גבי תרמיל גדול מדי פעם הושטתי יד לאחד מבני המשפחה ועזרתי להוציא אותם מהבוץ הכבד. אחד הדודים שלי היה חרש אילם, כשחייל אמר לו משהו והוא כמובן לא שמע, החייל נתן לו עם כת הרובה בראש והדוד התמוטט ונפל מת, כל זה היה מול עיני .הלכנו לאורך נהר גדול בשם דנייסטר  עד לעיירה בשם אטקי שהיום נמצאת בשטח מולדובה. עברנו את הנהר והגענו לטרנסניסטריה לעירה בשם מוגילוב. היינו שם בגטו כל זמן המלחמה, שיכנו אותנו במבנה בן שתי קומות ששימש בעבר כבית ספר. העיירה הייתה שייכת לאוקראינה השומרים עלינו היו בעיקר רומנים ואוקראינים משתפי הפעולה עם הנאצים, שם פגשתי פעם נוספת מהי אנטישמיות ושנאה ליהודים. סבלנו בעיקר מרעב, מקור, וממחלות, רבים מתו במחנה-גטו זה. חלק מהאנשים העבירו מזרחה מעבר לנהר הבוג, אנשים אלה לא חזרו יותר. אלה היו יהודים שלא היו פרודוקטיבים מבחינת הגרמנים כלומר לא עבדו במפעלים לטובת המאמץ המלחמתי. ביניהם כל משפחתה מצד אימי אף אחד מהם לא חזר משם ולא שרד. אכלנו מהקצבות המעטות שקיבלנו, כיכר לחם, קצת תפוחי אדמה וממאליגה. לפעמים התגנבנו מהמחנה וחיפשנו בשדות של האיכרים שאריות של כרוב, וכרובית. אני זוכר שחפרנו עם הידיים באדמה הקרה לחפש תפוחי אדמה. האוכל העיקרי שלנו היה למעשה קליפות של תפוחי אדמה מעורבים בסובין, קראו לזה קליינה.  

אני זוכר שפעם אבא לקח אותי והלכנו למסילת הרכבת כדי לפרק אדנים מעץ כדי לחמם בבית, ואז בא משמר ירו אחרינו וברחנו. אנשים היו מוכנים להקריב את עצמם בגלל הקור העז בחורף. לא היו לנו נעליים חמות ולכן עטפנו את הרגליים בסמרטוטים ועיתונים. אבא שלי היה חייט ותפר קצת פה ושם ותיקן בגדים ליהודים במחנה ובתמורה הם נתנו לו לחם. 

מי שעזר לנו מאוד היה הדוד שלי קארל, הוא היה מכונאי ומסגר, והגרמנים לקחו אותו לעבוד בבית מלאכה. הוא הביא לנו קצת אוכל שהצליח לקבל וחתיכות עץ שאותם הצליח להבריח בתוך המכנסיים, והצלחנו להסיק איזה תנור. כולנו גרנו באותו חדר על דרגשים מעץ שהיו בקומות, וקראו לזה פריצ"ה. התחילו מגפות ומחלות מדבקות אני חליתי בטיפוס והייתי כל כך חלש ורזה ממש מוזלמן. כשיצאתי מהמחלה היה צורך ללמד אותי ללכת כי לא יכולתי לעמוד על הרגליים. אמא שלי שנדבקה ממני חלתה ונפטרה מהמחלה. במחנה היינו עד שבאו הרוסים ושיחררו אותנו ב1945 לאחר שלושים חודשים שהיינו במחנה. בתקופה שהיינו במחנה חלמתי על פרוסת לחם עבה. לפני כמה שנים ביקרנו במוגילב במקום שבו היה הגיטו, ישבתי במקום שבו ריכזו אותנו בזמנו ואכלתי סנדוויץ' בריא. אחר-כך הלכנו למצבה על קבר האחים ששם נטמנו המתים במחנה, וכנראה גם אמא שלי, הדלקנו נרות ואמרנו קדיש.

בתחילת 1948 שעדיין היו הבריטים וטרם הוקמה מדינת ישראל הגעתי לישראל לבדי והצלחתי להקים משפחה גדולה שכוללת ארבע בנים ארבע כלות, 14 נכדים ואישה אחת.