מאגר סיפורי מורשת

הכל התחיל בשנת 1956 נולדתי בפרס טהרן להורים שם בוריס ונוסרת בלננה. לאח ושלושה אחיות. גדלתי בפרס עד גיל שנה. בגיל שנה עלינו לארץ ישראל לעיר מעלות, שם גדלתי עד גיל 4. בגיל 4 עברנו לעיר יבנה ונולדו להורי עוד שלושה ילדים. אבי עבד כטרקטוריסט בחברת מקורות ואימי הייתה עקרת בית שגידלה שמונה ילדים.

למדתי בבית ספר חיים נחמן ביאליק והחיים היו חיים יפים הייתה לי ילדות יפה ועשירה בזיכרונות. בגיל 16 הכרתי את צפריר שהיום הוא בעלי. זו הייתה הכרות יפה. צפריר עבד צבעי בשכונה שלי בבית מול ביתי הייתי חוזרת מבית ספר הייתי יושבת על המדרגות והייתי שומעת את השריקות של צפריר, אלו היו שריקות של שירים. אהבתי לשמוע את השריקה הנעימה שלו. צפריר ראה אותי ואהב אותי מהפעם הראשונה שראה אותי הוא שאל אותי לשמי ועניתי לו שירין. הוא אהב את שמי ולאחר מספר דקות שדיברנו הוא ביקש ממני להכין לו ולחבר שעבד אתו קפה. נעניתי בשמחה והלכתי להכין להם קפה.

ככה היה בכל יום במשך חודשיים ימים. כבר התחלתי גם לאהוב אותו צפריר סיים את עבודתו בבית לידי הוא אמר להתראות ורשם את הכתובת של הבית שלי בכדי לשלוח לי מכתבים ושנשמור על קשר. בזמנו לא היה טלפונים והקשר היחיד היה בהתכתבות דרך הדואר. כל יום הייתי מחכה לדוור לראות אולי הגיע מכתב. אחרי שבוע ימים שצפריר עזב את יבנה קיבלתי מכתב ראשון בדואר לקחתי את המכתב פתחתי והתחלתי לקרוא. מאוד והתרגשתי לקרוא שצפריר נורא מתגעגע אלי ושהוא רוצה להיפגש איתי וליראות אותי.

ישבתי במרפסת של ביתי והתחלתי לכתוב לו בחזרה שאני מתגעגעת אילו ומצפה לראות אותו ולהיפגש אתו. היום הגיע שבו אני וצפריר נפגשנו וכל הזמן הייתי צריכה לתכנן איך אני אפגש איתו מבלי שאף אחד ידע. וככה ההתכתבות והמפגשים שלי ושל צפריר נמשכו במשך 8 חודשים. באחד ההתכתבויות אבי אסף את הדואר ואז הוא קרה לי ושאל אותי מי זה צפריר. אני נורא פחדתי שאבא שלי ידע אז אני עניתי שאני לא יודעת אבא שלי ביקש ממני לשבת לידו ושאני יספר לו את האמת מי זה צפריר ולמה במכתבים שלו הוא כותב את שמי ושהוא מתגעגע אליי.

בתמימותי סיפרתי לאבי על המכתבים ועל הפגישות שלנו אבי שהיה איש חכם מאוד ביקש ממני להביא אותו לבית להכיר אותו וכך היה. בשנת 1972 אני וצפריר התחתנו באולמי גיל בקריית מלאכי החתונה הייתה יפה ומרגשת. אחרי החתונה עברנו לגור אצל חמי וחמותי אליהו ורזלה שמואל. לצפריר יש עוד חמישה אחים שלוש אחיות ושלושה אחים. במשך שנה גרנו אצל חמי וחמותי עד שבתי הבכורה נולדה ואז עברנו לגור בבית משלנו בבניין בעל 4 קומות. וככה נולדו לנו במשך השנים עוד חמישה ילדים החיים היו לא קלים רק צפריר עבד ואני גידלתי את הילדים.

במשך השנים היינו הולכים ומטיילים באופן קבוע בטבריה עם המשפחה של בעלי, היינו נשארים שבוע ימים ישנים באוהלים ונהנים בחברת המשפחה הקרובה. הילדים היו מצפים לטיול הזה בכל שנה זה היה כמו מסורת משפחתית. היה מאוד כייף ובנוסף לכך היינו הולכים לים ולפארקים. ליערות היו חוויות שתמיד ישארו לילדים לי ולבעלי בזיכרון.

אחד החוויות הטובות ביותר שהיו לנו זה שעברנו בשנת 1984 לגור בבית קרקע מורחב שבו הילדים יכלו לשחק בגינה הבאנו אפילו כלב קטן שהנעים לילדים את החברה שלהם בבית ככל שהילדים גדלו גם החוויות בבית גדלו בחגים שבתות היינו תמיד מוקפים משפחה וחברים תמיד הייתה אוירה נעימה של שמחה וצחוק. עד שהגיעה הבשורה המרה שאמא שלי נהרגה בתאונת דרכים. זה היה בשנת 1995 שם אמי, שמה נוסרת, הלכה לברית מילה באולמי הוואי הייתי איתה באירוע שם נפרדתי ממנה בפעם האחרונה שלא ידעתי שזו הפעם האחרונה שאני אראה אותה. אמי חצתה את הכביש ונדרסה על ידי נהגת ונהרגה במקום.

ההרגשה שהרגשתי הייתה הרגשה שכל עולמי חרב עליי. האשמתי את עצמי למה עזבתי אותה ולא לקחתי אותה בחזרה הביתה איתי. עד היום הפצע שבליבי אינו מרפא. יחד אם זה עברו השנים והמשכנו הלאה הילדים שלי התחתנו ונולדו לי 14 נכדים מקסימים שאת הימים אני מבלה איתם כמה שיותר ומספרת להם תמיד את הסיפור של החיים שלי. והיום אני נמצאת בקשר הרב דורי ומספרת לכם את הסיפור שלי לנכדי האהוב אלרואי אדרי תלמיד כיתה ה'.

הזוית האישית

אני משתתפת בפרויקט הקשר הרב דורי בבית הספר אחוות אחים ומאוד נהנתי מהמפגשים ולשתף אתכם בסיפור שלי ולכתוב אותו עם נכדי האהוב אלרואי אדרי תלמיד כיתה ה'.