מאגר סיפורי מורשת

השנה 1938 – תינוקת בשכונת מונטיפיורי

"נולדתי בבי"ח ברמת – גן ובתעודת הלידה שלי כתוב שנולדתי בפלסטינה. באותו זמן משפחתי גרה בשכונת מונטיפיורי בתל אביב. הבית שלנו היה קרוב מאוד לואדי מוסררה ( כיום כביש איילון) ובכל חורף הואדי היה עולה על גדותיו ומציף את כל השטחים סביבו. כפי שסופר לי בהיותי בת 5 חודשים שוב עלה הואדי על גדותיו וביתנו הוצף מים בגובה רב, וכדי לחלצנו מהבית הגיעו אלינו בסירות. לימים, בהיותי נערה צעירה והיינו מגיעים לשכונה (כי סבי ניסן גולדין גר שם). בימי הקיץ כשהואדי היה יבש היינו יורדים לקרקעיתו לשחק ובמיוחד אהבנו לקטוף את פרחי החמציץ ולמצוץ את הצוף החמצמץ שבתוכו.

בהיותי כבת שנה עברנו לגור בירושלים. הסיבה: אבי מנחם הדני, שהיה מטעם ה"הגנה" מפקד פלוגות הקשר של גוש דן והיה מומחה באיתות מורס ובסוגים שונים של קשר (לדוגמא הפצת כרוזים; יונים; כלבים) נשלח מטעמם לירושלים להקים את פלוגות הקשר במחוז ירושלים, דבר אשר כמעט ולא היה קיים אז באותו איזור.  אחד הדברים בהם אבי עסק היה הכנת תוכנית הדרכה ללימודי יסודות איתות במורס והשימוש בו. תכניות הדרכה אלו ומערכי השיעורים של הקורסים שימשו, מאוחר יותר, יסוד להוצאת ספר האיתות ששימש כספר הדרכה ארצי. בשנת 1941 חזרנו לת"א ואבי המשיך באותו תפקיד עד קום המדינה שאז השתחרר מה"הגנה"  וגויס לצה"ל.

 

הדברים שאני אישית זוכרת הינם החל מהיותי כבת שש. אני זוכרת את החיילים הבריטיים עם הכומתות האדומות ("הכלניות") שהיו נוסעים על גבי משאיות ומוודאים שאין איש ברחובות, כי בערבים היה מוטל "עוצר" על העיר. אנו הילדים היינו מתגנבים לגג הבית ומציצים אליהם מלמעלה. היינו מאושרים שלא גילו אותנו. משפחתי גרה בקומת הקרקע של הבניין ובחדר השינה של הילדים היה חלון מאוד גדול הפונה לחצר. אני זוכרת שתמיד היה "כלנית" (בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל קראנו לחיילים של הצבא הבריטי "כלניות" על שם כומתותיהם האדומות) מסתובב בחצר, מרחרח סביב ומציץ מהחלון אל תוך החדר. הסיבה: הבריטים חשדו באבי  וחשדו שיש סליק בדירתנו. הם מעולם לא גילו דבר. אני זוכרת " כלנית" אחד שהציץ מהחלון וראה אותי, ילדה קטנה מנמנמת במיטה ושר לי שיר ערש.

כשפרצה מלחמת השחרור רבים מתושבי השכונות של דרום ת"א ברחו מבתיהם בגלל קירבתם ל-יפו והערבים שהיו סביבם. לבניין בו גרנו היה לובי מאוד גדול ומשפחה משכונת שפירא באה והתמקמה שם. בין עמודי הבית תלו סדינים ושמיכות שהיוו קירות ומחיצות. כל דיירי הבניין עזרו למשפחה ולילדיהם. אני לא מצליחה להיזכר איך או היכן הם התרחצו או השתמשו בשירותים, אך את האחדות והאחווה אני זוכרת היטב. בישול לא היווה בעיה כי באותם ימים השתמשו בפרימוס או בפתילייה. בתקופה זו של קום המדינה גויס אבי לצה"ל כדי להקים את בית הספר לנהיגה של צה"ל שעוד לא היה קיים אז. משרדי בית הספר היו ממוקמים בשכונת שרונה. הבית עדיין עומד על תילו ושופץ כמבנה לשימור מורשת.

עקב עבודתו הייתה לאבי מכונית, דבר שהיה נדיר בימים ההם. כולם נסעו רק באוטובוסים ובמוניות (טקסי) השתמשו רק במקרים מיוחדים. אני זוכרת את הילדים ברחוב בו גרתי. הם פחדו לעלות למכונית הקטנה שלנו או לעלות למונית, כי הרגישו ביטחון רק באוטובוס גדול וחזק. היום אני מחייכת כי כשרוצים לתת לילד משהו חריג ומעניין  – לוקחים אותו טיול לנסיעה באוטובוס.

לא פחדנו כשמלחמת השחרור פרצה וכשהיא הסתיימה וקמה המדינה אני זוכרת היטב את השמחה, השירה, והריקודים ברחובות. בחגיגות  יום העצמאות הראשונות, היינו יוצאים לרחובות בהמונינו גם אני עם קבוצת בנות/ חברות. היינו רצים ברחובות, שרים ורוקדים במעגלים והשמחה פרצה החוצה. לא כמו היום שעומדים בלי לעשות כלום ורק מסתכלים על במה שאחרים מופיעים עליה.    

 

רחוב זה כיום הינו רחוב מרכזי בת"א. בימים ההם הרחוב הסתיים במקום שהוא היום כיכר מסריק, וכאן הסתיימה העיר.  מכיוון שקופ"ח שלנו היה בבניין שבסוף רחוב זה, היינו מגיעים לשם לעיתים תכופות ואז משקיפים צפונה לעבר החולות ולעבר שיירות הגמלים שהיו עוברות מרחוק. המשכתי לגור בת"א עד ליום נישואי.

   

בדרך כלל אין לילדים עניין וסבלנות לשבת ולשמוע סיפורים ישנים שאינם אקטואליים עבורם ונשמעים להם כמו סיפורים מתקופת המערות. דווקא בגלל זאת אני רואה את חשיבות "הקשר הרב-דורי", כי הנה פתאום הילדים סקרנים לשמוע, לדעת את "סיפורי סבתא", את המורשת המשפחתית ובצד זה גם את סיפורי אותה תקופה. אני מקווה שהסיפורים לא יישכחו ואף יועברו לדורות הבאים.  

 

תשע"ו