מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדותי ברומניה

עידו יותם איתי תומר וצבי
עידו יותם איתי תומר וצבי
סיפורו של צבי כהן בן ה-81 כפי שסיפר אותו לתלמידי הריאלי בפרויקט הרב דורי

הסיפור  שלי בילדותי קוראים לי צבי נולדתי ברומניה, היו לי 4 אחיות גדולות ממני, והורים. עד שנת 1940 ברומניה הייתה מלכות דמוקרטית. לאחר שהנאצים פלשו לרומניה היו אנשים פשיסטים שרצו לחסל את היהודים ולהוריד את המלכות. הייתה לנו אפשרות לברוח רק למדינות הגובלות עם רומניה.המלך הוציא הודעה,  ובה אִפשר לכל מי שרוצה, לעבור למדינה אחרת. הוא העמיד לרשותם רכבת בהמות סגורה. יש רק אשנב קטן למעלה, עם דלתות הזזה. אימא ואבא החליטו, שאימא תיסע איתי ועם 2 אחיותיי לבדוק את המקום החדש, ואבא נשאר עם 2 האחיות האחרות בבית. נסענו עם אמא ברכבת.  היה מפחיד. בלי אוויר ובלי מים. נסענו בעמידה במשך 3 ימים. אנשים כבר לא יכלו לעמוד על הרגלים. היו כאלה שהתעלפו, או נחנקו. הייתי בן 8, ולא הבנתי למה אנשים שוכבי,ם כי כשעמדו היה יותר אוויר. כדי לשרוד ולא להתייבש, אנשים שתו שתן אחד של השני. כל יומיים היו עושים עצירה, כדי להוריד את הגוויות. אמרו שלוקחים אותם לטיפול. אני הצלחתי כל פעם לרדת ולשתות מים משלולית. באחת מהפעמים רצתי לתפוס את הרכבת שהתחילה לנסוע, קיבלתי מכה, נשברו לי 3 אצבעות. ככה נסענו במשך שבוע הלוך וחזור, ומ-  1200 איש, נשארו 200 איש. אנחנו שרדנו וחזרנו הביתה. אבא עבד בעבודת כפייה, ואני חזרתי לביה"ס. בבית, האחיות ואימא החליטו שאני בגיל התפתחות ואני צריך ללמוד מקצוע, ושלחו אותי ללמוד אצל הדוד שלי נגרות (הייתי בן 11). התפקיד שקיבלתי היה להדליק את התנור כדי לחמם את הדבק, ולאסוף את השבבים, ובתמורה קיבלתי אוכל. משם הלכתי לבית הספר. היה חורף וכפור, ולא היה לי מה ללבוש. קיבלתי גרביים ארוכות של האחיות שלי ומכנסיים קצרים, וככה הלכתי בכפור של 30 – . הרגשתי שאני הולך על קרח, אז שמתי קרטונים בנעליים. בבית המלאכה קיבלתי 2 ארוחות ביום, אבל בבית ספר לא היה לי מה לאכול. היו ילדים שלא רצו לאכול את מה שנתנו להם, והשאירו את האוכל זרוק בחצר. אני אכלתי את 2 פרוסות לחם עם חמאה שמצאתי. סיפרתי לאימא שלי, והיא אמרה, שאם אני אמצא גם מחר סנדוויץ' כזה, אז לאכול גם. כדי להקל על הסבל, חסכתי כסף כדי לקנות לעצמי נעליים, והראתי למשפחה את הנעליים. הרגשתי שעדיף שנקנה אוכל לכולם במקום נעליים רק בשבילי. לכן מכרתי את הנעליים וקניתי 3 לחמים. זאת הייתה תוספת על מה שאמא שלי הביאה אוכל. אמא שלי פרנסה אותנו לבד, מאחר ואבא שלי עבד בעבודות כפייה. אמא עבדה כ"כ קשה! הייתה מתעוררת ב- 4 לפנות בוקר, ועם אחת האחיות שלי היו הולכות לשוק, וקונה תפוחי עץ. היא הייתה מבשלת אותם ולוקחת את התבשיל ומוכרת אותו ברחוב. מהכסף שמכרה את התפוחים המבושלים קנתה 3 לחמים, וכל אחד קיבל חצי לחם. כך אכלנו במשך כמה שנים. בנגריה של דוד שלי למדתי להכין מזוודות. הייתי כבר בן 12.5, והדוד שלי אמר: "אתה תיקח את המזוודות, ותמכור אותם". אתה תבקש  15 ליי' על כל מזוודה, וזה יהיה בסדר". הגרמנים כבר היו ברומניה. גרמני אחד שהתעניין במזוודות אמרתי לו את המחיר. הוא נתן לי  20 ליי' וקנה 2 מזוודות. מקרה זה מראה שלא כל הגרמנים היו שונאי יהודים ושהם לא ידעו על ההשמדה של היהודים. הם היו חיילים. נתתי לדוד שלי את ה – 40 ליי', ודוד שלי מאוד שמח. אהבתי לעשות את זה, מפני  שבאותו זמן ראיתי גם איך הפועלים עושים רהיטים. באותו זמן, נכנס חוק חדש משפחה שיש לה בבית 5 ילדים, מותר לקחת ילד אחד לבית יתומים. נאלצתי לעזוב את הבית והמשפחה. היה לי מאוד קשה, מפני שהתרגלתי לסידור של ביה"ס והעבודה  והייתי כמו ראש משפחה, מפני שהרווחתי כסף. נסעתי ברכבת מלאה בילדים. לא ידעתי לאן נוסעים. נסענו במשך 4 ימים עד הונגריה. בזמן הנסיעה לא היה לי מקום לשבת, ולכן הרגלים התנפחו לי, והיה לי מאוד קשה. הגענו למקום, לבית כנסת שהגויים הפכו אותו לאורווה. נתנו לנו, בקומה השנייה מקום לישון, והם ניקו את המקום. לא יכולתי לקום מהמיטה בגלל כאבי הרגלים. הייתי כ"כ מורעב, שאכלתי 6 צלחות של אטריות. והמבשלת שאלה: "להיכן נכנסות כל האטריות? "

אח"כ התאוששתי, בבית יתומים למדנו יהדות, הילדים גידלו פאות, התפללנו והלכנו לבית כנסת, והיה שולחן ערוך. בינתיים התחלתי לחפש מקום עבודה. מצאתי שם מפעל של יהודים שייצרו תריסים. הרווחתי כסף ושלחתי אותו הביתה. אני כ"כ התגעגעתי הביתה, וחשבתי שאני כבר לא אראה את המשפחה. האחראי של בית יתומים שם, היה חבר כנסת ששמו היה גרוס. אחרי 3 שנים שלחו במקומי משפחה של 3 נפשות, ואני כ"כ כעסתי, והורדתי את הפאות ולא השתתפתי יותר בתפילות. בנוסף, הבית יתומים התפרק. כתוצאה מכך  שינו את השם שלי, את הגיל, ו אמרו לי להגיד שאני יתום. כדי שאני אוכל לעלות לארץ.

מילון

ליי'
כסף רומני באותה תקופה

ציטוטים

”משפחה היה הכי חשוב“

הקשר הרב דורי