מאגר סיפורי מורשת

שמי נורית  ואני סבתא של רועי, נכדי הבכור האהוב. נולדתי, גדלתי, התחנכתי ובגרתי בעירי תל-אביב אותה אני אוהבת מאד. נולדתי בשנת 1950 להורי אריה ובתיה גולדמן ז"ל.

דירתם הראשונה בתל אביב הייתה ברח' רש"י. זו הייתה דירת חדר כאשר המטבח, המקלחת והשירותים היו משותפים לעוד שכנים. לכל שכנה היה את הזמן שלה שבו הייתה יכולה לבשל במטבח או להשתמש במקלחת ובשירותים.

 

אחי נולד בדירה זו ואני כבר נולדתי בפרוג 10 בת"א, בדירה על הגג, שאליה טיפסנו עד לקומה רביעית בלי מעלית, כמובן. גינת המשחקים שלנו הייתה בכיכר דיזינגוף שנקראה ע"ש צינה אשתו של ראש העיר, נהגנו לטפס על עמודי הפנסים, לשחק בתופסת ולהשתולל על הדשא. כל חג פורים היינו יוצאים לכיכר שם היה צלם שצילם את כל ילדי הסביבה, בבית לא הייתה לנו מצלמה. אם לא היינו בכיכר אז שיחקנו על המדרכה לפני הבית בחמש אבנים, קפיצה בחבל, גלישה על הסקטים אשר היו מחוברים לנעליים וכן באבני פלא (זה היה לפני המצאת הלגו).

 

גן הילדים היה במעונות עובדים הו"ד ואני זוכרת איך בט"ו בשבט יצאנו כל ילדי הגן עם שתילים בידלקיים את מצוות השתילה בגן מאיר. עד היום כאשר אני עוברת שם אני מסתכלת על העצים הגבוהים ותוהה איה הוא העץ שלי.

בעקבות מחלתו של אבי עברנו בשנת 1956 לרח' צייטלין בתל-אביב לקריית מאיר על השכונה אפשר לקרוא בלינק הבא:  קריית מאיר מתוך ויקיפדיה.

"קריית מאיר היא שכונה קטנה במרכז תל אביב שנבנתה בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20. השכונה כללה שנים עשר בניינים במבנן המוקף כיום ברחובות אבן גבירול, צייטלין, דובנוב ומאנה, דרום מזרחית לכיכר רבין."

קריית מאיר הבניין הארוך

 

 

 לא עבר זמן רב מאז שעברנו לפה ופרצה המלחמה, מבצע סיני. מקלטים או ממ"ד לא היו בנמצא, בפתח חדר המדרגות נבנו קירות מגן, את החלונות כיסינו בבריסטול שחור כדי שהאור לא ייראה בחוץ. בזמן ההזעקות היינו מתאספים בחדר הפנימי של הדירה וברחוב היה מסתובב איש הג"א ואם הוא ראה אור מבצבץ, מיד היה קורא: בקומה שניה נא לכבות את האור !!!

 

בית הספר העממי דובנוב היה לא רחוק מביתנו ושם למדתי שמונה שנים. מכיוון שהיו  הרבה תלמידים ולא מספיק כיתות לימוד חלק מהתלמידים התחילו את יום הלימודים בשעה 08.00 והיתר הגיעו למשמרת שניה שהתחילה בשעה 12.00 בצהריים. אז כמו היום היינו משחקים בהפסקות במחניים הקטן  או הגדול, כדור סל וקפיצה עם גומי. בין שאר המקצועות שלמדנו היה גם חקלאות, מלאכה: הבנות למדו לתפור, לרקום והבנים למדו נגרות.

 

אין ספק שההבדל הגדול ביותר מאז להיום הוא שאנחנו שיחקנו כל יום אחה"צ משעה 16.00 מחוץ לבית וכדי לקרוא לחבר או לחברה שירדו למטה היינו שורקים. לכל חבורת ילדים הייתה שריקה קבועה אחרת. היום כבר לא שורקים אלא משתמשים באפליקציות וגם לא משחקים יותר למטה….בשעה 19.00 היו האימהות מתחילות לצעוק מהמרפסות את שמות הילדים. לדוגמא: חיים, בוא הביתה ! סימן שהגיע זמן ארוחת הערב.

קשה להאמין, אך טלוויזיה לא הייתה קיימת ולכן בערב התאספנו ליד מקלט הרדיו להקשיב לחדשות ולתכניות. אמא מנצלת את הזמן לתיקון גרביים, סריגה או תפירה ואבא קורא עיתון וכמובן משוחחים על היום שעבר.

 

כילדה למדתי פסנתר אצל המורה המדהימה גב' לבונטין רנה בלט קלאסי אצל המורה הנפלאה מיה ארבטובה

"מיה ארבטובה בריגה, 1928 לוחית זיכרון על ביתם של מיה ארבטובה ויוסף גולנד בשדרות בן-גוריון 72 בתל אביב מִיָּה אַרְבָּטוֹבָה-גוֹלַנד (4 במרץ 1911, דריבין, פלך מוהילב, רוסיה (רוסיה הלבנה) – 22 במרץ‏[1] 1990, תל אביב) הייתה רקדנית ומורה לבלט, חלוצה בהוראת הבלט הקלאסי בישראל."

 

בקיץ היינו נוסעים לחוף הסלע בבת ים. חופי תל אביב היו מזוהמים וחל איסור חמור להיכנס לים. כגלגל ים השתמשנו בצמיג פנימי של גלגל האוטו ועל גופנו אמא מרחה שמן אגוזים . עם עגבנייה ביד, ביצה קשה ופרוסת לחם, היינו מאושרים.

 

ביפו היה לונה פרק קטן ומדי פעם הגענו לשם. על "חוץ לארץ" בכלל לא שמענו. טיילנו  בארץ, טיילנו בעיקר בשבתות, נסענו לסחנה או לדודים בחיפה. ילדותי הייתה ילדות מאושרת עם משפחתי וחברי שמלווים אותי כל כך הרבה שנים עד היום וכל כך שונה מהילדות של רועי נכדי היום.