מאגר סיפורי מורשת

אבא בא מרוסיה ואמא מפולניה, הם באו כדי להיות חקלאים, דבר שהיה קדוש בזמנו הם באו לקיבוץ דגניה א'.

הם היו חברי קיבוץ במשך 5 שנים אמא טיפלה בילדים ובלילות למדה לחלוב פרות. רק אחרי מאבקים הצליחה

להתקבל לעבודה ברפת, דבר שנחשב יוקרתי ביותר.

אבא עבד בכל מיני  עבודות. אחרי 5 שנים בקיבוץ  הם עברו לת"א וגרו שם 5 שנים. אמא עבדה כמטפלת

בילדים ואבא עבד בבניית כבישים וכמכונאי. בתקופה זו החלה "התיישבות האלף" והם החליטו לעבור למושב

עין ורד. שם בנו את ביתם והקימו משק שבו גידלו 5 פרות , משתלת עצים, לול תרנגולות ופרדס. אמא עבדה

במשק ואבא עבד בטרקטורים בהתחלה בתור שכיר. מאוחר יותר ביחד עם הדוד מכפר הס, ביחד הם קנו

טרקטור גדול במלחמת העצמאות הם חפרו בעזרתו של הטרקטור, תעלה נגד טנקים מסביב לעין ורד.

 

מהטרקטור הגדול, יותר מאוחר נפתחה חברת לטרקטורים גדולים בשם חברת "חריש", הם נהיו חברים

בחריש ועבדו בעבודות עפר שונות.

באותו זמן אמא עבדה במשק, שלמה שעבד בתחנת הטרקטורים במושב עזר לה בזמן שהיה פנוי. יותר מאוחר

לקחו את כל הפרות מעין ורד והעבירו  אותן לאזורי גידול שנקבעו כאזורי גידול לפרות. בשנת 1950 אבא והדוד

מכרו את הטרקטור וחזרו כל אחד למשק שלו.

 

הסיפורים שמסופרים פה, מראים את החיים בעין ורד לפני 70 שנה, כשאנשי עין ורד רק התיישבו. במושב עצמו

לא היו בתים ולא היו עצים, כל אדמת המושב הייתה מכוסה בצמח החילפה. ראשוני עין ורד החלו לבנות את

בתיהם לשתול פרדסים ולבנות לולים לתרנגולות ולאפרוחים. בכל המושב היו רק  טרקטורים בודדים (כ-4 טרקטורים משותפים) ולאף אחד לא היה לא טרקטור ולא מכונית. כמו כן היו 2 משאיות של המושב. טלפונים לא היו היה רק טלפון במזכירות. היה רופא שהיה רוכב על חמור, כדי לצלם הזמינו צלם מרעננה או מת"א. היה גם אוטובוס אחד

קטן שאיתו היו נוסעים לת"א או לנתניה.

 

במשך השנים המושב התפתח נבנו עוד בתים באו עוד אנשים ורק בשנת 1960 אנשים התחילו לקנות טרקטורים פרטיים קטנים למשק. הטרקטור הראשון שקנו היה כל כך קטן  (קראו לו "זאטוט"- שפירושו ילד קטן) עד היום,

אני זוכר שאחד מחברי המושב שהיה שמן נורא כשהיה נוסע בעלייה היה צריך לרדת מהטרקטור כי לטרקטור לא

היה כוח לסחוב אותו. כעבור שנה הופיעו טרקטורים גדולים יותר וטובים שאפשר לעבד בעזרתם את האדמה ולהוביל מטענים. השינויים עברו לאט לאט, התחילו והופיעו טלפונים לכולם.  

איך הייתי  מעביר חלב למחלבה? שמו אותי על חמור שעליו היו שקיים, בתוכם שמו כדי חלב ואותם הבאתי למחלבה. בגלל שהייתי רק בן שמונה עזרו לי לפרק את הכדים במחלבה.

בילדותי, כלי הרכב במושבים היו סוסים וחמורים רתומים לעגלות. ככה עבדו במשקים. למשפחתי היה חמור בצבע

אפור ואיתו הייתי מביא עשב לפרות שהיו לנו. הייתה לנו עגלה עם גלגלי ברזל וכשהייתי נוסע היה רעש מהגלגלים ולא

היה נעים לי ביקשתי מאבא שלי כמה פעמים שיעשה גלגלי גומי עד שהוא הסכים לבזבז כסף על גלגלי גומי ומאז

נסעתי בשמחה.

 

בגיל 8 עזרתי להאכיל את התרנגולות במשק שלנו בגבעולי בטטות שקיצצו אותם במכונה שחתכה את הגבעולים את

המכונה הפעילו ע"י סיבוב ידית ידנית. חלק מהמושבניקים שחתכו את הגבעולים עד הקצה חתכו גם את קצה

האצבעות שלהם. בעין ורד אני מכיר כעשרה אנשים שחתכו את קצה האצבעות בגלל שרצו להרוויח עוד כמה עלי

בטטות.

 

כשהיינו ילדים לא הייתה הסעה לביה"ס וכולם הלכו ברגל. חלק מהילדים רכבו על חמורים. לעתים קרה שבביה"ס

היה בלגן בגלל שחלק מהחמורים השתחררו, הם רצו בחצר בית הספר. המורים רצו אחריהם ואנחנו הילדים

שמחנו מהמצב.שמירה על פרות בלילות, הערבים היו באים לגנוב בעיקר פרות, ברפת הייתה אזעקה גם על ידי

תנועת החולדות, וכך לפחות פעמיים בשבוע הייתי מתעורר באמצע הלילה בגלל רעש היריות, ההורים היו יורים דרך

החלון החוצה, אבא היה יורה ברובה ואמא באקדח ובדרך כלל האזעקה הייתה בגלל החולדות.

 

כשהיינו ילדים לא קנו לנו משחקים, חלק מהמשחקים עשינו לבד כמו מכונית מאבן שפשפתי את האבן עד שראו

אוטו, ועד היום אני שומר את המכונית בבית.