מאגר סיפורי מורשת

  

 

                                                     תקופת ה"פאדיונים" במושב   

 

בשנות ה-50, רוב תושבי מושב היוגב (בו נולדתי) היו חקלאים. גם למשפחתי היה משק. הייתה לנו רפת עם פרות ולול תרנגולות אשר שימשו את המשפחה לפרנסה ולמאכל.  

זכור לי שכשהייתי בערך בת 6, זו הייתה תקופה של "פדאיונים". "פדאיונים" היו כנופיות של מסתננים ערבים, שהגיעו מאזור ג'נין ונהגו לגנוב בעלי חיים מהמשקים היהודיים. היהודים חששו מאוד לרכושם ובעיקר למשקי החיות שלהם – עליהם היה קשה להגן.

 

באחד הלילות, מרדכי שהיה שכן שלנו, שמע רעשים מכיוון הרפת שלנו. כשכן טוב ואכפתי (כך היו רוב השכנים האחד כלפי השני "ערבים זה לזה"), הוא יצא החוצה עם הרובה שלו וירה באוויר כדי להבריח את הפולשים המסתננים. כשאנשים בשכונה התעוררו בבוקר ושאלו מי ירה בלילה ומה נגנב, הסתבר ששום דבר לא נגנב מהמשק והשכנים צחקו על מרדכי שירה ונבהל כך סתם.

 

למחרת בלילה, מרדכי השכן שוב שמע רעשים מהמשק שלנו ואנשים מסתובבים באזור המשק, אך הפעם נמנע מלירות מהרובה שלו, כי לא רצה ששוב למחרת בבוקר יצחקו עליו… בבוקר התעוררנו כולנו והסתבר שמתוך 8 הפרות שהיו לנו, גנבו לנו את 4 הפרות הטובות ביותר, אלו שהניבו הכי הרבה חלב – ואת אלה הפחות טובות, השאירו הגנבים מאחוריהם. בנוסף לפרות הם גנבו לנו גם את הסוס ששימש אותנו במשק וששמו היה "אמיץ". במהלך בריחתם של הגנבים, הם נאלצו לחצות את כביש הסרגל (שהוא כביש ישר כמו סרגל ועל כן שמו) בדרכם לג'נין. בדרך, הסוס שלנו "אמיץ" ברח להם וחזר הביתה למשק שלנו. אנו מצאנו אותו בבוקר מחוץ לאורווה. 

באותה התקופה הפדאיונים הפחידו גם את המבוגרים וגם אותנו הילדים. אבל חשוב להדגיש כי הפדאיונים שהיו מסתננים למושב שלנו לא באו כדי לפגוע בנו אלא רק כדי לגנוב רכוש וחיות. בזה זה שונה מאוד מהיום…

 

 

בילדותי, אהבתי מאוד לאסוף ביצים בלול. זה היה תפקידי ביום יום. קיבלנו אפרוחים קטנים שהיו בני שבוע, וגידלנו אותם ב"בית אימון". זה היה המקום בו גדלו האפרוחים. כשגדלו האפרוחים ונהיו פרגיות (תרנגולות קטנות), העברנו אותן לכלובים ארוכים שם הן הטילו את ביציהן. את הביצים שאספנו שלחנו ל"תנובה". שנות ילדותי במושב היו מאוד שמחות. בכניסה לחצר ביתנו היו שני "אקציות" שהם עצי שיטה גדולים מאוד, שיחד יצרו מעין שיטה אחת גדולה שמתחתיה התאספו בכל יום אחרי בית הספר, כל הילדים מהשכונה, לשחק יחדיו. כידוע, באותה התקופה לא היו טלוויזיות, מחשבים, אייפדים או אייפונים והחיים שלנו התרכזו במשחקי חברה בחוץ, בחצר ובטבע. אהבנו לשחק גולות, 'שלוש מקלות', קפצנו בחבל, קלאס ומחבואים וסימני דרך.

 

המצב הכלכלי לא היה טוב. לא רק אצלנו אלא אצל כולם. אך לא חסר לנו דבר, ושמחנו במה שהיה לנו. לא הרגשנו כל מחסור אפילו שבמבט לאחור הייתה דלות רבה. אני זוכרת שבערב או בימי גשם, נהגנו לשחק עם אבא ואימא משחקי קופסא והייתה אווירה משפחתית רגועה ונעימה.

 

כשהייתי בת 10 אבא שלי חלה ולא יכול היה לעבוד יותר במשק. מכיוון שכך, אבי התחיל בלימודי הוראה (החל להיות מורה) בנהלל. בית הספר בהיוגב היה קטן מאוד – כיתה אחת לכל שכבת גיל. אבא שלי לימד חשבון ואנגלית והיה גם המורה שלי. אני זוכרת שכשהלכתי כל בוקר לבית הספר עם אבא, שוחחנו ופניתי אליו כאבא. אך מרגע שנכנסנו לבית הספר, כיניתי אותו "יצחק" ולא אבא. זכור לי מקרה שאבא שלי היה חולה ואני באתי בשמחה לבית הספר וצעקתי לחברה "חבר'ה אין שיעור היום, אבא שלי חולה". מצד אחד ריחמתי עליו ומצד שני שמחתי שהוא חולה ויש לנו שיעור חופשי.

 

כשהיינו ילדים לא היו לנו חוגים כמו היום. למדנו לנגן על חלילית בבית הספר ואחר הצהריים רקדנו ריקודי עם. במושב הייתה צרכניה קטנה מאוד שבה קנינו מעט מצרכים. לאנשים לא היו מקררים כמו היום. בכל בית הייתה קופסא שלתוכה כל יום הכנסנו בלוק גדול של קרח וכך האוכל לא התקלקל. זה היה המקרר שלנו. המקרר לא היה מחובר לחשמל אלא קיררנו את האוכל עם הקרח. כל יום עבר עגלון בשכונה וצעק "קרח" "קרח" ומי שהיה צריך היה יוצא וקונה לו גוש קרח. החימום לא היה על חשמל או גז. היו לנו תנורי נפט קטנים ופתיליות וכל יום עבר עגלון עם סוס ועגלה ומכר נפט לבתים. את רוב הירקות שהיינו זקוקים להם גידלנו בעצמנו בחצר. היו לנו גם עצי פרי, וגם היו לנו פרות וביצים, ובעצם – את רוב המזון שהיינו זקוקים לו, גידלנו והפקנו בעצמנו.

החיים באותה תקופה היו מאוד צנועים. היו לנו מעט בגדים, לא אכלנו אוכל יקר, לא היו מכוניות. לכל ילד היו אופניים פשוטים עליהם הוא רכב, וזה סיפק ניידות ועצמאות. לא היו כבישים סלולים במושב. לבית הספר הייתי הולכת עם מגפיים בבוץ ובשלוליות ולפעמים המגף שלי נשאר בדרך. היה גם טרקטור במשק.

הבית שלנו היה מאוד קטן וצנוע. שני חדרים: חדר אחד להורים שלי שהיה גם הסלון וחדר נוסף לילדים. הספה בסלון הייתה נפתחת בערב והופכת למיטה של הורי. אבל למרות זאת, לא הרגשנו שצפוף או שחסר לנו והיינו מאושרים בחלקנו. בערבי שישי ההורים שלנו חייבו אותנו לחזור עד שעה 22:00 הביתה. קיבלנו חינוך "הולנדי" והיינו מאוד מחונכים.

 

בילדותי היו לי הרבה חברות אך בעיקר חברים בנים כי אהבתי מאוד לשחק כדורגל. בכיתה שלי היו רק חמש בנות וכל היתר בנים. בבית הספר שלנו במושב למדו הילדים שהיו רק מהמושב שלנו ולא ממושבים אחרים, כך שהיו מעט תלמידים בכל כיתה.

 

את חג החנוכה נהגנו לחגוג יחד עם עוד שתי משפחות שכנים על ילדיהם. הורי עשו דמות כעין בובה שהייתה מורכבת ממתנות קטנות שכל אחד מהילדים קיבל לחג. לדוגמא, הזרועות היו חוברות ציור מגולגלות והאצבעות היו סוכריות משרוקית מאורכות והגוף היה מורכב ממתנות שעליהן היו מולבשים בגדים אשר יצרו את הדמות.  החג היה נחוג על ידי הדלקת נרות מסורתית, שירי חנוכה ואכילת המאכלים המסורתיים של סופגניות ולביבות. הערב הסתיים בכך שהביאו את הדמות ישובה על כיסא וכל הילדים חיכינו שיתחילו להפשיט אותה כדי שנוכל לקבל את המתנות שלנו. אני חושבת שרעיון הבובה לקוח מהחיים לצד הנוצרים בגולה ומנהגם בכריסמס שדמות הסב הזקן (סנטה קלאוס) מחלק מתנות לילדים.

כשבגרתי והפכתי אני לאם, לקחתי את הרעיון הזה ושיניתי אותו מעט. במקום דמות בניתי סביבון גדול עשוי מעץ וחלול בתוכו כאשר המוט משמש כמוט אחיזה. בתוך הסביבון בכל חג חנוכה, היינו ההורים ולימים הסבים, ממלאים את תוכו במתנות לילדים. לאחר הדלקת הנרות ואכילת מטעמי החג, כל המשפחה הייתה נאספת יחד ולצלילי השיר "סביבון סוב סוב סוב" אנו מכניסים את הסביבון מלא המתנות ומחלקים אותם לילדים המצפים. כשאני משווה את המתנות של היום, פליי מוביל, בובות פטשופ, לגו ועוד – למתנות הצנועות של פעם, אני מבינה היטב שעברנו כברת דרך ענקית!!!

 

ערב קודם לפני כל יום הולדת של אחד מילדי המשפחה, אחי, אחותי או אני, לפני שהלכו לישון, הורי שמו ליד מיטתנו, שולחן קטן עם מפה ופרחים וכמובן מתנות וצלוחית ממתקים. אני זוכרת שתמיד הייתי מתעוררת בבוקר כדי לראות מה יש לי על השולחן. תמיד שמחתי על מה שקבלתי ומיד שיחקתי בו. 

 

היה לנו כלב ולי בחדר היה אקווריום עם כמה דגים. אני זוכרת מקרה שבפעם הראשונה שהדג שלי מת, הצטערתי מאוד ובניתי לו קבר מאבני דומינו שחורות. את הרעיון לקבר הזה קבלתי מטיול שערכנו לעיר ירושלים בו בקרנו בקבר הרצל.

 

תשע"ו, 2016