מאגר סיפורי מורשת

סיפור חיי – חיה הורויץ

נולדתי בתל אביב בשנת 1931

בגיל 4 הגעתי להרצליה ישר לגן הילדים. זאת הייתה הפעם הראשונה בשבילי שביליתי בחברת ילדים והיה לי טוב מאוד. הרצליה הייתה מושבה גדולה בעיני וכל סביבת מגורים הייתה שכונה, בה היו הילדים מתאספים בחולות שהיו אז במקום כבישים ומשחקים שעות ארוכות בלי לחשוש ממכוניות. רק עם ערב החלה מקהלת ההורים הקוראת לילדים הביתה.

 

אחרי סיום גן הילדים של טובה הגננת עברתי לבית הספר העממי כפי שקראו לו אז ובו למדו הילדים מכיתה א עד כיתה ח. חטיבת הביניים, לא הייתה אז, היא קמה מאוחר יותר כשאני כבר הייתי מורה. נסיון להקים כיתות המשך לא צלח כך שבסוף כיתה ח נאלצנו להמשיך ללמוד בתל אביב.

 

הנסיעה לא הייתה פשוטה, כביש החוף עדיין לא נסלל והנסיעה לתל אביב הייתה רק דרך פתח תקווה ורק בשלב מאוחר יותר נסלל הכביש דרך רמת השרון והדרך נהייתה מעט יותר קלה. את היום התחלנו בשעה 6 בבוקר באוטובוס תלמידים שאסף את הילדים מהרצליה אל כל בתי הספר התיכונים בתל אביב. כל הנסיעות הסתיימו בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב ומשם היה עלינו לקחת אוטובוס נוסף עד בית הספר.

 

אני בחרתי ללמוד בבית ספר "תיכון חדש" שהיה אז בית ספר מאוד חדשני ומתקדם, מבוסס על רעיונות דמוקרטים שייסדה אישה מאוד חשובה בשם טוני הלה. בית הספר היה ממוקם בצפון ת"אכך שהיה עלינו לנסוע על הבוקר ובצהרים לאורך כל רחוב אלנבי עד שהגענו לבית הספר. סדר יום כזה הגביל אותנו מבחינה חברתית כי לא יכולנו להתראות עם ילדים מהכיתה אחה"צ או בערב. התלמידים התל אביבים היו כולם חברים בשומר הצעיר ואני הייתי בנוער העובד כך שגם אידיאולוגית לא התחברתי אליהם.הקשיים גרמו לכך שאחרי שנה עזבו כל חבריי מהרצליה את הלימודים שם, ואני נשארתי יחידה, דבר שגרם למשבר חזק.

 

סיימתי את שנת הלימודים השנייה ומצאתי פתרון בבית הספר תיכון בפתח תקווה ששם לימד דודי שהיה גם דמות חשובה מאוד בחיי האינטלקטואליים. הוא ניהל בביתו חוגים לתנ"ך ותלמוד שאהבתי מאוד להשתתף בהם והיה גם זה שהציג לי לראשונה את כתבי עגנון.

 

תוך שנות ילדותי המוקדמת פרצה מלחמת העולם השנייה. התחוללה השואה ונמחקה כל משפחתי הן מצד אמא והן מצד אבא. הכאב והצער על משפחות שנרצחו ולא נודע עליהם דבר ליוו את חיינו ולמרות שניסינו לא הצלחתי לברר מה עלה בגורלם הפרטי, אלא רק מה היה הגורל של כל יהודי העיירות באזור. במשך זמן רב הייתי יושבת יום יום בשעות אחה"צ מול הרדיו כי אז העבירו את שמות הניצולים אך לשווא. איש לא שרד. הכאב והצער על משפחות שנרצחו ולא נודע עליהם דבר ליוו את חיינו תמיד.

 

בגיל 11 הצטרפתי לתנועת הנוער העובד והצריף של התנועה הפך לביתי השני משם הלכתי גם ל"הגנה" שהייתה מסגרת צבאית שבאמצעותה התכונן הישוב היהודי לאפשרות למלחמה עם הערבים, עם צבאם של הבריטים מהארץ. בינתיים פרצה מלחמת השחרור וקמה מדינת ישראל. זאת הייתה תקופה של החברה הדומיננטית בהגדרת הערכים וקביעת סדר העדיפויות למימושם.

עם גמר הלימוד השתכנעתי שאני רוצה להמשיך ולהשתלם ולהגיע למקצועי וכך הגעתי לסמינר לוינסקי, סמינר למורים. לא תיארתי לעצמי אז שהבחירה תהיה כ"כ מוצלחת להמשך חיי. השאיפה להמשיך ללמוד נבעה מתוך עבודתי. בינתיים הוקמה אוניברסיטת תל אביב כך שיכולתי לממש את רצוני ללימודים אקדמאים.

 

בשנת 1973 התחלתי ללמוד בסמינר לוינסקי ועבדתי שם בהנאה רבה עד 1987 שאת עברתי להתנסות בעבודה בחברה של יועצים לניהול וערכתי סדנאות בנושאים שונים שלאחר מכן לקחתי גם לסמינר בהשתלמות מורים ומנהלים. תוך כדי עבודתי נפגשתי מחדש עם ספריו של ויקטור פרנקל  "האדם מחפש משמעות" והרגשתי שתפיסת עולמו וצורת התבוננותו בחיים נכונות ומתאימות לי.

התחלתי ללמד במכון שהיה קיים בהוד השרון בהנהלתה של דוקטור מניון איזנברג שהייתה למורתי וידידתי עד יום מותה. לאט לאט התרחבו עיסוקיי בנושא ולימדתי לוגותרפייה (זה שם תורתו של פרנקל: תרפיה ע"י משמעות).בכל מסגרת בה עבדתי. פנו אליי ממכון ברוקדייל שבאוניברסיטת "בר אילן" ושם לימדתי שמונה שנים, אנשים בגיל השלישי שחיפשו משמעות לחייהם ובכך אני עוסקת עד היום במסגרות שונות ומגוונות.

 

חיי הושפעו מאוד משתי אבדות גדולות שחוויתי: נפילתו של אחי שמריהו בגיל 29 ומותו של בעלי בגיל 65 .

אבל בשבת 1996 עם הולדת נכדתי הבכורה (כיום חיילת) נגלה לי עולם חדש "עולם הסבתאות". יש לי 3 נכדות וגם לנמרוד בן אחי יש 2 ילדים רוני ויואבי שאני מרגישה אליהם "רגשות סבתאיים" ואני רווה נחת מכולם.

 

אני מסיימת בתקווה לכולנו לחיים של שלווה, בריאות ומשמעות.