מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדותי באנייה אקסודוס

סבתא מרים גת והנכד בר גת
מרים בצעירותה
סבתא מרים מספרת לנכדה בר את קורותיה מגיל 9 ועד הגשמת העלייה ארצה
בתשע שנותיי הראשונות ברגלי הזעירות, דרכתי ב: פולין, טורקמניסטן, צרפת, פלסטין, גרמניה וארץ ישראל. מאותן השנים נותרו לי: ריחות, תמונות, צבעים ומילים. הגורל הוליכני ממקום למקום, ומישהו שם למעלה שמר שאשרוד. ומיד הושטתי לו יד.
פולין וישקוב – נולדתי בשנת  1938 בוישקוב אשר בפולין. עם פרוץ המלחמה וכיבוש פולין בשנת 1939 אבא גויס לצבא הפולני. אמא ברוב תושייה, ומתוך ראיית הנולד, לקחה את שתי בנותיה, צררה מה שניתן בתוך עגלה ונסענו מזרחה עד טורקמיסטן.
אמא חלתה ונפטרה. הוכנסתי לבית יתומים. הייתי במדינה מוסלמית, במנזר נוצרי, ואני יהודיה. שש שנים עברו עלי שם,עד תום המלחמה.
נותרו לי מראות של נחלים, שפע של מים, מרחבים ירוקים בכל הגוונים, וריחות של צמחים. ערימה של צמר גולמי, קישור ואגדות עם מסמרות שיער.
בתום המלחמה, בגיל 7 נסעתי מטורקמניסטן מערבה לאירופה ברכבת בקר אדומה. לפתע נפתחה דלת הקרון "זאת ורשה" נאמר. הבטתי וראיתי עיר רפאים.
לא אדם,לא בהמה, חודי קירות מתנשאים, זועקים ופוצעים את השמים, שרידי בניינים, תלים של עיר רבתי, היתה ואיננה, נשטפה במלחמה,שקט ועזובה.
לאורך המסע מערבה בקרונות הבקר קבוצת הילדים הלכה וגדלה, השליחים ליקטו אותם מכל  מדינות אירופה. הגענו למרסיי שבצרפת, היינו משפחה בין לאומית של ילדים בני דת אחת. באמצעות צבעים וציורים עוררו אותנו לחיים, ברגישות רבה, בטיפול מסור,אפשרו לנו להיות ילדים.
ביולי 1947 בהיותי בת 9, נסענו ממרסיי בשורה ארוכה של משאיות כבדות מכוסות ברזנט הצטופפנו שקטים, כל ילד מכונס בתוך עצמו. חשנו במתח, בסכנה.
הגענו לעיר הנמל סט, עלינו על אוניה בשם "פרזידנט וורפילד" ודגל הונדורס.
עם ראשית השייט,הורד הדגל והכיתוב, והונף דגל ציון כחול לבן ונחשף שמה החדש של האונייה "אקסודוס-1947- תש"ז". שמחתי לשוט באוניה, לראות את האין סוף ונהניתי מריח המליחות.
מתיקות הסוכריות שחילקו לנו השלים את השמחה.
רציתי לחיות את הילדות,להתרוצץ באוניה, לשחק מחבואים בתוך הצפיפות, לטפס ולרדת מהדרגשים האין סופיים.
לא ידעתי כי הייתה מלחמה, לא ידעתי כי השיט הוא בלתי לגאלי. לא ידעתי כי עלי לחשוש מהמשחתות הבריטיות, לא ידעתי פחד גם כאשר שמעתי את חבטות המשחתות וריסוק האוניה. לא ידעתי כי עלי לחשוש מטביעה.
הייתי בת תשע, כשלפתע האוניה עצרה. הבטתי דרך שבריה, וראיתי הר נוסק לשמים כולו מואר. מראה חלומי סוריאליסטי, ניבט דרך הסדקים.
היה זה הכרמל, הנושא את חיפה, העיר שהייתה כה קרובה וכה רחוקה מאיתנו. ארץ ישראל.
פתע פרצה שירת התקווה מפי 4555 הנוסעים. עמדנו זקופים ונרגשים מהמעמד ושרנו את כל ההמנון.
החיילים הבריטים ניצבו קפואים ונדהמים מעוצמת השירה הספונטאנית.
מתוך העלטה ראיתי לפתע שני אנשים נושאי אלונקה קרבים אלי, השוכב עליה היה מכוסה בסדין, ידעתי כי הוא מת. "זהו נער בן 15" הם אמרו. הוא נהרג בקרב עם האנגלים. לפתע אבדה לי הילדות.
ראינו את הארץ, אך לא הורשנו לבוא אליה.
המדריכה, ראשה חבוש, לקטה את קבוצת הילדים. הלכנו בראש מורכן בין שתי שורות חיילים בריטיים אל המשחתת "רנמיד פארק" הבריטים התלבטו לאן לשלוח אותנו.
הוחלט לגרשנו ליבשת אירופה, להמבורג שבגרמניה. שכבנו בשורות ארוכות וצפופות על רצפת הברזל של המשחתת. היינו שקטים, מכונסים, רעבים וצמאים.
הבריטים הגישו לנו פחים מבריקים וכשפתחנו אותם ראינו ביסקוויטים עם תולעים רוחשות, סירבתי לאכול.
הגענו להמבורג והורדנו בכח מהמשחתות. קבוצת הילדים הלכה וגדלה, היינו מטופלים ומודרכים. המטרה הייתה להכין אותנו לעלייה לארץ ישראל, לקליטה קלה ושיבוץ מיידי עם בני גילנו. למדנו עברית וכל הנדרש. בהמבורג קיבלתי לראשונה בגד חדש, היה זה בגד חדש עם צווארון כחול ושני פסים. הייתי בעננים.
הפלגתי מהמבורג באוניה "קדמה" לארץ ישראל והגעתי לחיפה בתאריך 17.4.48 והועברתי ישירות לקיבוץ עין חרוד.עם בואי שנית לארץ, התפוז קידם את פניי, בצבעו הכתום, בריחו הבשום ובטעמו המתוק, והתמזג עם בית וארץ ישראל.
מדי שנה עם בוא האביב, אני חשה את התחדשות החוויה. ומאז ועד היום הם שלובים זה בזה.
חלפו שנים ודחק בי להנציח פרי משמעותי זה בחיי בחיבור ריקוד לתפוז.
בשנת 1982 לימדתי אותו ומאז שובץ במסורת, ומדי שנה חוזרים ורוקדים אותו עד שהפך לנחלת הכלל
                                                                         ריקוד התפוזים
תמונה 1
בעין חרוד הייתה זו ילדות מבורכת, של שמחה וחינוך לאהבת הארץ. קשר אל האדמה, וראיית התנ"ך כהיסטוריה. הכרת הארץ דרך הרגליים, ילדות של לימודים, ריקודים, נגינה על פסנתר ובניית האדם. בגרות של עבודה במכוורת, והפקת מזון מלכות.
מכיוון שהתא המשפחתי בקיבוץ לא היה קיים בפועל, לא הרגשתי זרות ושוני כילדה ללא הורים. הגיעה העת הדרך הייתה רצופה מהמורות, עמוסה באי ודאות וספקות. ילדות תלויה על  בלימה ובגרות תעלומה.
לבד בעולם, חשתי כמו חווה ללא עבר, ראשונה בתבל, עלי מוטל תפקיד להצמיח את העץ מבראשית. מאחור היה ריק, והמבט הופנה לעתיד והנס קרה.
מהאין נולדים ארבעה נצרים,והעץ מתחדש ומצמיח עלים. הגשמתי את המשימה, והדור הבא מרבה בשמחה ומעניק שנים עשר נכדים, ויש משפחה ענפה.
בשנת 1987 התקיימה עצרת "מעפילי יציאת אירופה תש"ז " במלאות 40 שנה לאקסודוס.
היכל התרבות היה מלא מפה לפה "הספינה שנצחה", נאמר בהתרוממות רוח ואני נשאבתי עם המילים.
נכנסתי לאולם כאדם זר ועתה חשתי שייכות לגוף גדול הנושא אתו פיסת הסטוריה של העם.
לראשונה נפתחו ארובות הזיכרון וזרמו ישירות לילדים שגילו סקרנות ועניין.
בשנת 2007 התקיימה עצרת במלאות 60 שנה לאקסודוס. מרבית הנוסעים כבר לא היו נוכחים ואנו הילדים כבר היינו בני 70.
תמו הנדודים. מסע חיי היה כפוי, ארוך ומפותל. ראשיתו, הציל את חיי, וסופו השיבני לביתי הקדמון, לארץ ישראל.
משוב של בר-
לסבתא, היה לי ממש כף להכין וללמוד יותר על סבתא שלי. זה היה מענין ללמוד על חלק מהחיים של סבתא  ולהכין מצגת על המסע שלה באקסודוס.
משוב של מרים-
בר באמצעותך גיליתי את רזי המחשב. נהניתי מהמיומנות שלך, מהרעיונות שהעלית, מהפתרונות שיזמת וכל זאת בשקט ובעניין. רב תודה.

 

מילון

בלתי לגאלי
: ההעפלה (קרויה גם עלייה בלתי-לגאלית ועליה ב') הייתה התנועה לכניסה בלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל בדרכי הים והיבשה וב-1947 גם בדרך האוויר

מראה סוריאליסטי
מעל המציאות

עיר רפאים
יישוב שננטש לחלוטין על ידי תושביו

ציטוטים

”באמצעות ציורים וצבעים עוררו אותנו לחיים,ברגישות רבה,בטיפול מסור אפשרו לנו להיות ילדים“

”לפתע אבדה לי הילדות“

”בכיתי בפעם הראשונה“

הקשר הרב דורי