מאגר סיפורי מורשת

נולדתי להורי ברטה וניסים דנון. אימי נולדה בשנת 1931 למשפחת צרפתי בטורקיה ועלתה לארץ בשנת  1947, במסגרת תנועת "עליית הנוער". בישראל ניתן לה השם בת שבע. אבי ניסים דנון, גם יליד טורקיה.

אני נולדתי בשנת 1951בשכונת ממילא בירושלים. גרנו סמוך לגדר תיל שהפריד בינינו לבין הירדנים. באותם שנים חלק המזרחי של עיר הקודש היה בידי הירדנים. בגיל שנה וחצי הורי נפרדו ואז עברנו אמי אחותי זהבה ואני לגור במעברת "שובקי "(יד התשעה), בהרצליה.

במעברה קבלנו צריף, מיטות סוכנות, השירותים היו מחוץ לבית. סבי יוסף צרפתי וסבתי אורו צרפתי תמיד היו אתנו ועזרו לאימי לגדל אותנו. סבי וסבתי היו מאוד מסורים לנו. יש לי זיכרונות חמים מהם. זכור לי שלמדתי בגן ילדים "לאה" שכלל גילאים שונים עד כיתה א'. עד שעליתי לכיתה א' הייתי בגן שלה.

לגור בצריף כילדה זכור לי כחוויה מהנה. המבנים היו פתוחים. שררה  שכנות טובה והאווירה היתה חמימה וביתית. שלא כמו היום. כיום כל אחד מתבצר בביתו. בזמנו, ב"יד התשעה", אפילו את דלתות הבתים לא נעלו. בחצרות גידלו ירקות ואז היה "סחר חליפין" בין השכנים.

מסביב למעברה השטחים היו פתוחים. היו מרחבים של שדות וגידולים חקלאיים. כילדה לא היו משחקים קנויים. שיחקנו במשחקים  מאולתרים. למשל: כמו  מרבית הבנות, גם אני רציתי בובה.  סבתא הייתה מאלתרת בובה ממגבת ואני הייתי הכי מאושרת!  שיחקנו 5 אבנים עם גוגואים, שחקנו מחניים וקלאס וגומי. הדור הצעיר מכיר את המשחקים רק דרך הסיפורים. בשבתות כשרצינו לנסוע לחוף הים אז היה שרות של משאיות עם 4 ספסלים מאחור וכך ההינו מגיעים לחוף הים בשמחה ובצהלה.

לעיתים אני מתגעגעת לימים בהם הכל היה פשוט ויחד עם זאת הרגשתי מלאת חדוות חיים וסיפוק. כיום הטכנולוגיה פוגעת בידידות ובקשרים החברתיים.

הזוית האישית

סבתא מזל: ליהי, נכדתי רוצה שתדעי שפעם זה היה אחרת …. ולא מזמן….!