מאגר סיפורי מורשת

שמי לילי מימון ושם משפחתי ברווקות היה וקנין, נולדתי בשנת 1949 במרוקו בעיר "מוגדור", בשכונה שנקראת "מואיז". אני הבת השלישית מבין אחיי, יש לי שבעה אחים ואחיות. גדלתי  עם ארבעה מהם במרוקו, וחייתי שם עד גיל 8 כאשר החלטנו לעלות לארץ ישראל. השפה בביתי הייתה בערבית מרוקאית, והוריי היו מדברים גם בצרפתית.

אמי הייתה עקרת בית ואבי עובד ביקב. אני זוכרת שאבי היה חוזר כל יום מהעבודה ומביא לנו ממתקים, הייתה לנו שידה גדולה ששם היו מאוכסנים כל הממתקים. הרהיטים בבית היו עתיקים ויפים. אמי הייתה מתלבשת מאוד יפה, ביום יום הייתה לובשת חצאיות וחולצות ובחגים חלוקים מפוארים. מצבנו הכלכלי היה די טוב. היה לנו דוד עשיר שגר בעיר "קזבלנקה" והוא היה שולח כל חודש צ'ק עבור הרב חיים פינטו ואחותי הגדולה הייתה לוקחת לביתו. בכל חג אמי הייתה קונה בדים ולוקחת אותנו לתופרת כדי שתתפור לנו בגדים.

העיר בה נולדתי היא עיר נמל במרוקו, עיר תיירותית ובחופש הגדול היו באים אליה לנופש. היינו גרים בשכונה צרה, מלאח-הרובע היהודי והשכנים שלנו היו רק יהודים. הבית שבו הייתי גרה היה ממוקם קרוב מאוד לים.

החיים במרוקו היו די טובים, הכלכלה הייתה בסדר ויחסינו עם הערבים היו טובים, אך בכל זאת הוריי רצו לעלות לארץ ישראל מטעמי ציוניות וגם כי היו שמועות שבערים אחרות החלה האנטישמיות מצד הערבים, ערבים החלו לרצוח יהודים סתם כך בבתי העסקים וברחוב. כאשר הוריי החליטו לעלות לא"י הם לא אמרו לאף אחד מבני המשפחה (לא לאחיהם ולא לקרוביהם), מכיוון שזאת הייתה עלייה בלתי לגאלית, ובאותו הזמן פעלו ארגונים יהודים למטרה זו.

בערב שבועות שנת 1957 באה אלינו נציגה מהארגון והוציאה אותנו בסתר, היה פחד שלא יגלו אותנו. אמי לקחה מעט בגדים ומעט אוכל. נסענו במכונית שחורה עד לעיר קזבלנקה, שם נשארנו כשבוע אצל דודי(אח של אבי), לאחר מכן עלינו ברכבת מקזבלנקה לטנג'יר ומשם עלינו על אנייה שהביאה לא"י. באנייה שהינו כ- 11 יום והתנאים היו מאוד קשים, כיוון שהיו הרבה אנשים, הייתה צפיפות מאוד גדולה וסירחון מהקאות של אנשים, לא הייתה פרטיות והיה רעש של ילדים ותינוקות בוכים.

הגענו לא"י והמקום הראשון שירדנו בו היה נמל חיפה, מנמל חיפה לקחו אותנו במשאיות לקריית מלאכי (אז נקראה מעברת קסטינה), אמרו להוריי שהמקום מאוד יפה, מקום של מלאכים, כאשר הגענו, הוריי קיבלו הלם, המקום היה אפל, רק חול ועשבים. גרנו בפחונים כמעט שבועיים ואז העבירו אותנו להתגורר בצריפים.

התנאים בצריפים היו בהרבה יותר טובים, וגרנו שם  כ- 8 שנים , פעם בחודש היינו מקבלים ארגז ובו מוצרים בסיסיים כגון: מרגרינה, לחם ולעיתים חתיכה של בשר. כמו כן קיבלנו תלושים למוצרי מזון כתוספת למה שהיה בארגז.

לא היה אולפן והכניסו אותנו ללמוד בבית ספר "האחים" היום נקרא "אחוות אחים" בכיתות שלא התאימו לנו, כי לא ידענו לדבר עברית. הוריי עבדו מאוד קשה בחקלאות ואני עזרתי להם בגידול אחיי. בשנת 1965 עברנו לגור בשיכון, ברחוב קיבוץ גלויות והחיים החלו להשתנות לטובה. ומאז אני ומשפחתי גרים בקריית מלאכי. עיר שאני מאוד אוהבת.

הזוית האישית

סבתא לילי אישה מיוחדת וכיף להיות בחברתה.