מאגר סיפורי מורשת

במלחמת העולם השנייה יהודי פולין סבלו ביותר, גם משפחתי עברה תקופה קשה. ממקום מגוריהם לפני המלחמה במזרח פולין, העבירו אותם למקום אחר וחדש בפולין. גבולות המדינה נסגרו ואי אפשר היה לעזוב ולנסוע לשום מקום אחר בעולם.

הורי התחילו לבנות את חייהם מחדש .לעיירה אליה הגענו לאחר המלחמה הגיעו הרבה יהודים ממקומות שונים בפולין. לכל משפחה היה סיפור חיים קשה מאחוריו. עם זאת,  אנו הילדים לא הרגשנו שונים. עליי עברה ילדות טובה ולא שונה מחבריי הפולנים. הייתי תלמידה טובה ומקובלת בין חבריי. יום אחד הובאו לחצר ביתנו 3 ארגזים גדולים והוריי ארזו חפצים שונים, קצת בגדים, סירים וצלחות, כלי עבודה של אבא, שמיכות ומצעים,ספרים.

עוזבים את פולין  לא ידעתי שחיי ישתנו מרגע זה. חלק מחברי ומשפחתי (דודים ובני דודים) עזבו את פולין ונסעו לישראל. 

 

סבא שלי פחד לעבור לארץ לא נודעת. שמועות שהגיעו לפולין על המצב בארץ לא היו טובות וסבא פחד ששוב יסבול מחיים קשים, רעב ומחלות כפי שזה היה במלחמה. סבא החליט להישאר בפולין. הבטיח שיגיע אחרינו. הבטיח שאחרי שישמע מאמי שהמצב לא נורא ישתכנע ויגיע אם המצב באמת לא יהיה רע מאד. סבא נשאר עם דודי, אח של אמי, ולא השתכנע הוא לא הגיע לישראל אף פעם ונשאר בפולין.על אף שסבא ודודי החליטו להישאר, הורי זכרו את  אשר עבר עליהם בגלל יהדותם, ומחשש לגורל דומה לי  ולאחותי, החליטו לעלות לישראל.

 

על אף הצער על  הפרידה מסבא ומדוד שנשארו בפולין. כאב להם שאחרי הזועות שעברו ושרדו יחד עכשיו הם נפרדים עם זאת החליטו לדאוג לעתיד טוב לילדיהם. האמינו שמדינת ישראל מבטיחה לילדיהם עתיד טוב ובטוח.ותאריך היציאה נקבע  ליום סיום שנת הלימודים.סיפרתי לחברי בבית הספר על נסיעתי ואחרי הטקס וחלוקת התעודות, החברים ואפילו המורים הגיעו לתחנת הרכבת להפרד ממני.הפרידה הייתה עצובה מאד. חששתי מהעתיד איפה זה ישראל ומה נעשה שם?

אז, לא ידעתי אבל ההורים סיפרו לי מאוחר יותר,שבידינו היו תעודות מעבר לכיוון אחד בלבד, רק מפולין לארץ ישראל בלי שום אפשרות של חזרה. עלינו לקרון שינה ברכבת והנסיעה החלה. לא ידעתי כמה זמן נבלה בתא קטן זה. הרכבת נסעה, ונסעה עברה ארצות שונות ועצרה במעברי גבול. אז נשמעו דפיקות חזקות על דלת התא ושוטר מפחיד הגיע לבדוק את המסמכים שלנו.כך זה קרה כמה פעמים, והנה איטליה – נאפולי. אף פעם לא הייתי בחו"ל!! רעש והמולה והכל שונה. בחוץ חם מאוד, מזג האוויר שונה ממה שהורגלנו. השמש מאירה ומחממת שונה לחלוטין מהקור, הגשם ומזג האוויר הסגרירי של פולין גם בימי קיץ. גם האנשים היו שונים: צעקניים, גוון פניהם כהה יותר ולבושים בבגדים קיציים לחלוטין! מה שהפתיע במיוחד, שהכביסה הייתה תלויה על חבלים שנמשכו מבית לבית מצדו האחר של הרחוב . כך, כשהלכנו ברחוב על חבלים מעל ראשינו התבדרו ברוח חולצות, תחתונים, מגבות, גופיות ועוד… והנשים ניהלו מהחלונות שיחות קולניות, אחת עם חברתה.

עברו ימים מעטים ואנו על אוניה (שנדמה לי ששמה היה אאורורה). מעולם לא ראיתי אנייה ועכשיו זה הבית הצף שלנו! נמל חיפה, ישראל. מולנו הרי הכרמל! גם כאן קידם את פנינו מזג אויר קיצי למדי! גם כאן האנשים שונים גם כאן רעש והמולה. ופתאם ראיתי אנשים  – אנשים אחרים הנה גברים לבושים בשמלות ארוכות, עם שפם ומשהו מוזר מין סוג של מטפחת צבעונית עם חבלים שחורים או מטפחת לבנה עם חבלים שחורים על ראשיהם. שנים ישבו על שרפרפים כשביניהם מונח לוח עץ עם קוביות עץ עגולות ומשחקים במשחק מוזר תוך הטלת קוביות. אחד אחר החזיק ביד חרוזים אתם שיחק. זה נראה ממש ממש לא אמיתי. מי האנשים המוזרים האלה? למה הם לבושים בשמלות ארוכות ביום חם כזה? למה הם משחקים במשחקים של ילדים קוביות, חרוזים.

לימים נודע לי כי אלה התושבים הערביים שגרים בארץ ישראל.

 

הגענו בתחילת  חודש יולי. על הרציף דודי בצלאל, אותו בכלל לא הכרתי, בא לקבל את פנינו והביא  ענבים ומלון.פירות אלה לא הכרתי וכמובן שמעולם לא אכלתי.הענבים דווקא ערבו לחיקי אך המלון היה ממש לא טעים!אחרי שהתנשקנו והתחבקנו הפנו אותנו לאנשים שישבו סביב שולחן אשר נתנו להורי פנקסים וניירות והם אלה שקבעו גם את מקום מגורינו העתידי. עלינו על אוטובוסים והתחלנו לנסוע. להורי נאמר שפנינו מועדות לנהריה והוותיקים שבארץ  – יודעי דבר – ציינו שזוהי עיירת נופש מאד יפה.

 

מסענו לא תם ממשיכים באוטובוס למעברה ליד נהריה- ושמה קרית חוף. לימים ידעתי שהמקום הוא  לא ממש העיר נהריה אלא חוף ים שמרוחק מאד מהעירה.גרנו בצריפים עשויים אזבסט ופח ממש על שפת הים. היה מאד מאד חם. מדי יום הגיעה עגלה עם גושי קרח והורי קנו קרח אותו שמו בקערה וזה שימש תחליף למקרר. מובן שעד הערב מ"המקרר" נשארו רק מים אבל הסתדרנו. הורי לא התלוננו והיו שלמים עם החלטתם לעלות לישראל.

 

השכנים היו עולים חדשים מארצות שונות. אני יכולתי לתקשר רק עם עולים חדשים מפולין. מאחר והגענו בתקופת "החופש הגדול" לא הלכנו לבית הספר וניסינו להתאקלם.הבית הצריף – עשוי פח לא בנוי מלבנים, עמד על  שפת  הים ומסביבו חול והחום כבד. בליל שפות נשמע מסביב גם האוכל היה שונה לגמרי והשכנים חדשים.

 

בתום החופשה התחילה שנת הלימודים. צורפתי לבית ספר בשכונת עולים בשם גבעת טרומפלדור שנמצאת במרחק הליכה של כחצי שעה מקרית חוף.גבעת טרומפלדור היתה שכונה שהוקמה בסמוך להגעת העולים ואנו היינו הגרעין הראשון, התלמידים הראשונים של בית הספר. בכתות קיבצו ילדים מגילאים שונים. נוצרו רק כמה כתות בהתאם לגיל הילדים. התחלנו ללמוד בעברית כמובן ולא הבנתי כלום. כדי להפוך אותנו לישראלים התחלנו בשעורי תנ"ך שהיו מקצוע חדש לגמרי עבורי. למדנו את הסיפור על משה רבנו ויציאת מצרים ותחילת הסיפור משה בתיבה. המורה לתנ"ך החליט להנחיל את התורה לכל התלמידים ועל כן חזר על הסיפור בכל פעם שהגיע תלמיד חדש וצורף לכתה. מאחר ועולים חדשים המשיכו להגיע במשך כל שנת הלימודים. קרה שבמהלך שנה שלמה חזרנו וחזרנו על משה בתיבה ועד היום אני זוכרת טוב מאד את הסיפור הזה.

 

חבלי הקליטה היו קשים מאד להורי – הם לא מצאו עבודה והיו צריכים לדאוג גם לנו. אני רכשתי חברים חדשים וגם על  תנועת נוער גם לא ויתרנו. המועדון היה ביתנו השני והמדריכים אבנר ונעמי היו שני צעירים לאחר שרותם הצבאי שנשלחו לקלוט עולים חדשים. ניסו להפוך אותנו לישראלים, מנהגים, ריקודי עם ושירי ארץ-ישראל, ואנו ראינו בהם ממש אחים בוגרים שלנו. הם היו מבוגרים מחלק מאתנו רק בכמה שנים וביתם היה פתוח תמיד, והמועדון היה פתוח תמיד ובלי ספק כולנו זוכרים אותם ואת תרומתם הענקית לקליטתנו.

 

עם המעבר מהמעברה לדירה קטנטנה בגבעת טרומפלדור התחילו חיים שונים בארץ חדשה.מלאי אתגרים , קשיים ומהמורות בדרך. נקלטתי, למדתי עברית , ואני ישראלית (אמנם עם שורשים פולניים הלא ניתנים לטישטוש) .

אני מאד שמחה ומוקירה תודה להורי על החלטתם לעלות לארץ ישראל.

וההתחלה….בארגזי עץ גדולים  ולבנים בחצר בפולין….

 תשע"ה