מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדה ואחותה עולים לבד לישראל

תהילה ועליזה
העיר ממנה הגעתי מרקש
ישראל הפכה הבית שלי, ולימודי הסיעוד למקצוע האהוב עלי

שמי ניתן ע"י הורי, ולאחר זמן מה ראו שהשם מתאים לאישיות שלי (אישיות שמחה בדרך כלל)
נולדתי במרקש, מרוקו ב- 15.9.1939השישית מבין 8 ילדים. אחי הבכור ניסים גבאי שהיה פעיל בסוכנות היהודית במרקש, שמע כל מיני שמועות על אי שקט בעולם ובעיקר בין הערבים ליהודים. כנראה על סמך אינפורמציה זו החליט ביחד עם ההורים שישלחו אותי ואת אחותי יהודית (11) לישראל שם אולי בטוח יותר.
 
ערב אחד יצאנו למפגש עם עוד ילדים ושם נאמר לנו להגיד לכל אחד שישאל מה מטרת המפגש נגיד שזה קייטנה "קולוני דה וקנס" ששומרי הגבולות לא יחששו לתת לנו לצאת, על התיק שלי אחי דאג לרשום בכל מקום אפשרי את תאריך הלידה שלי, שמא אשכח ולא אזכור.
 
הייתי רק בת 9 שנים. נסענו לעיר אחרת ושם היה מפגש עם ילדים נוספים. נדמה לי שהיינו שם שבוע או שבועים ואז טסנו לצרפת, בצרפת גרנו בארמון בעיירה גרונובל- אוריאז'. היו מדריכים מישראל שלימדו בעיקר עברית וניסו לתת הרגשה של בית ספר- קייטנה ובעיקר הכנה לעלייה לארץ, כל המעבר לצרפת והשהיה שם הייתה בתקופת מלחמת השחרור. בצרפת היו תקופות יפות ואפילו הייתה הרגשה של קייטנה אבל…היו רגעים קשים של געגועים גדולים להורים, למשפחה, לחיבוק עם אבא, לנשיקה עם אמא… המשפחה מצידם שלחו הרבה פעמים חבילות של ממתקים ועוד…
 
במרץ 1950 עלינו לאוניה נגבה לישראל, הקבוצה שבה הייתי הייתה מגובשת, הייתה לנו מדריכה בשם
אסתר דבש, מדריכה נהדרת, שהייתה אמא לכולנו… וקבוצת ילדים זו נשארנו חברים טובים עד עצם היום הזה. באונייה פגשתי אדם שמכיר את משפחתי ושאל אותי אם אני אחות של ניסים גבאי להיות בטוח שזו אני. אמרתי שכן, ואז הוא אמר לי את יודעת אחותך הגדולה דבורה נמצאת כאן איתנו באונייה. הוא לקח אותי לתא שלה, אי אפשר לתאר את התדהמה וההתרגשות שאחזו בי לפגוש את אחותי הגדולה (בת ה-18) קרובה כל כך, התחבקנו זמן ממושך בכינו וצחקנו בו זמנית, רגע שזכור לי עד רגע זה. מהטלטלה של האונייה אחותי הרגישה רע והקיאה המון, וכשאני הייתי בחדר אוכל חשבתי עליה והבאתי לה תפוח עץ, דבר שזכרה עוד הרבה שנים…
 
אותה קבוצת ילדים שהתגבשה בצרפת ואני איתם. (אחותי יהודית הייתה בקבוצה אחרת והגיעה לארץ יותר מאוחר). הגענו לישראל במרץ 1950 וכולנו עברנו לבית ספר תלפיות, מוסד תלפיות בדרך לירושלים ליד מוצא, היום המוסד כבר לא קיים. למדנו כמה שנים ועברנו כולנו לבית הספר החקלאי מקווה ישראל לסקטור הדתי וכיוון שלמדתי רק עד כיתה י', לא יכולתי ללכת לבית ספר לאחיות מוסמכות, אז הלכתי לביקור חולים שבזמנו היה מכשיר אחיות מוסמכות לילדים. (תוכנית זו כבר לא קיימת).
 
סיימתי את הלימודים, ההורים הגיעו בינתיים לארץ ב-1952 ושוכנו ביבנאל עד שקנו בית עם אחותי הגדולה דבורה בנתניה. עבדתי בבית חולים פוריה, התחתנתי עם ניסן אליוביץ' מיבנאל (יש לנו 4 ילדים ו-15 נכדים שיהיו בריאים) ואחרי כמה שנים בבית חולים פוריה,התכוננתי והתקבלתי לבית ספר לסיעוד בעפולה.
במהלך לימודי ההסמכה בבית החולים העמק בעפולה, עברנו יום אחד אני וחברתי (סטודנטית לסיעוד) דרך מחלקת הילודים זו הייתה שעת ההנקה וכולן ישבו והאכילו,  היניקו את תינוקותיהן כשלפתע נשמעו צעקות של אישה בהיסטריה נוראית ומנסה להגיד משהו, ראיתי תינוק שנראה במצוקה נשימתית ומעין חנק שלהערכתי נגרם מבליעת חלב בעודף. כאן נכנס כל הניסיון הקודם שלי 20 שנה במחלקת יונקים בפוריה. טיפלתי בתינוק גרמתי לו לפלוט את עודף החלב שבלע ושלחץ עליו, התינוק החל לבכות ולנשום נשימות סדירות. האם באותם רגעים הייתה בלחץ נוראי צעקה, בכתה וכשראתה שהתינוק בוכה ומסתדר לא ידעה את נפשה מרוב אושר והודתה לי בהתרגשות רבה. וכך כשראיתי שהכול בסדר המשכנו חברתי ואני להמשך תוכניותינו. הסיפור הזה התהלך בכל בית החולים. כשהגענו מאוחר יותר לארוחת צהריים בחדר האוכל שאלו האם זאת התלמידה שהצילה את התינוק.
 
זהו מקרה אחד מיני רבים שעבודת הסיעוד זימנה לי, עבודת הסיעוד בבתי החולים קשה ולא קלה ובהחלט דורשת מיומנות והרבה אתגר אך אין ספק שהעבודה גורמת לסיפוק רב עם משמעויות ענקיות.אחרי 31 שנות עבודה בבית החולים פוריה יצאתי לפנסיה מוקדמת בעקבות התקפי לב שבעלי קיבל הרבה פעמים ולאחר מכן גם עבר ניתוח לב מאוד מורכב, שתודה לאל יצא בריא ממנו.
 
היום אני נהנית מאוד מתחביב שמעסיק אותי מאוד והוא משחקי הברידג' אני לומדת עדיין וגם משתתפת בתחרויות. כשבאו להציע לנו מבית הספר להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי, להתנדב להיות סבתא לתלמידה, באתי בכיף וברצון וכשהתברר שהתלמידה היא תהילה, ילדה חביבה, מקסימה וחברותית וככל שהפגישות התמשכו הקשר התעצם יותר ויותר.אני מתנדבת גם כאחות מלווה בקבוצה של קשישים מגליל תחתון ואני עושה זאת בהרבה אהבה ומסירות…

מילון

עבודת סיעוד
הוא עיסוק במתן עזרה למי שזקוק לכך.

ציטוטים

”אני מתנדבת ואני עושה זאת בהרבה אהבה ומסירות... “

הקשר הרב דורי