מאגר סיפורי מורשת

שמי זלדה רוזנברג, נולדתי בארה"ב בשנת 1940, בעיר ניו יורק.

אמי וסבתי אחיה ואחיותיה חיו בפולין בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כאשר אב המשפחה היה באמריקה ושאר המשפחה נותרה בפולין. הם סבלו מחרפת רעב, וסבתא שלי, פייגה, נאלצה לחפש כל דרך להביא לחם הביתה, כולל הברחות של לחם מעיר לעיר ומעבר לגבול. היא גם שלחה את הבנות הגדולות יותר לעבוד כמשרתות אצל משפחות אמידות וגם הן הביאו לחם הביתה.

תמונה משפחתית מספרת: בתמונה רואים שכל הילדים לבושים בבגדים יפים, נקיים ומסודרים, וככל הנראה, אלו לא היו הבגדים של הבנים, אלא בגדים שאולים על מנת לעשות רושם טוב על  בעלה שמעבר לים שמצבה טוב. נשים אחרות במצבה באותה תקופה, נהגו לשלוח תמונות כאשר הילדים לבושים בסחבות, כדי לעורר רחמנות. בשנת 1920, אחרי סוף המלחמה, הם נסעו לארצות הברית. אמי היא התינוקת בתמונה.

הוריי אייב וגרטי רוזנברג נולדו בפולין (בין השנים 1907-1912) הם הגרו לארצות הברית בשנות ה 20 של המאה הקודמת יחד עם המשפחות שלהם ויהודים רבים אחרים. אמי הייתה עקרת בית ,אבי היה חייט ובמשך השנים הפך להיות נציג האיגוד המקצועי. אחותי ריבה ואני למדנו בבתי ספר ציבוריים אמריקאים, לימודים כלליים בשפה האנגלית, כל יום לאחר שעות הלימודים הלכנו ללמוד שוב במסגרת לימודית נוספת. בית ספר ללימודי יידיש בו למדנו לקרוא ולכתוב ביידיש, ספרות יידיש, היסטוריה, בשל חיבתם הרבה של הוריי לתרבות היידיש.

גדלתי בבית מאד ציוני ויהודי בו דברו יידיש יחד עם אנגלית. לא היינו דתיים בכלל, אבל תרבות היידיש וערכי הציונות היו מודגשים אצלנו. אבי אייב (אברהם) רוזנברג אפילו הקים סניף של הסתדרות העובדים הישראלית בניו יורק בין העובדים החייטים היהודיים. הוא היה נציג שדאג לזכויות העובדים הוא היה ציוני בעל מודעות גבוהה ורצון לשיפור תנאי העבודה של הפועלים. הוריי ואחותי נותרו בארצות הברית.

בלימודיי האקדמיים למדתי מוזיקה וחינוך בלימודי תואר ראשון, ולאחר מכן עליתי לארץ בשנת 1962. בשנת העלייה הראשונה שלי לא כל כך הצלחתי. כעורכת מוסיקה, לא מצאתי עבודה ולא הצלחתי להשתלב ואז חזרתי הביתה לניו יורק. התחלתי ללמוד עבודה סוציאלית על מנת שאוכל להשתלב בעבודה בישראל.

קליטת עולי אתיופיה

בשנת 1969 חזרתי לארץ והפעם נשארתי בה. היה לי מאוד חשוב להינשא ליהודי. פגשתי את יעקב, בעלי. ילדתי שלושה ילדים, יוסי, תמר ומיקי. אנחנו גרים כל השנים בהרצליה. יעקב עבד כצלם עיתונות ופרסומת, ואני הייתי עובדת סוציאלית כ- 30 שנה. השתלבתי בקליטת עלייה וטיפלתי בכל גלי העלייה מאז 1972 גם ב"מבצע משה" "מבצע שלמה". הטיפול בעולים מאתיופיה היה אישי ומשמעותי מאוד עבורנו. מהשלב בו הם נחתו בארץ, הורדנו אותם מהמטוס, לקחנו אותם למקלחות, הענקנו להם ארוחה חמה, נתנו להם לינה . היה קושי רב בהתארגנות, לרבים מהם לא היו שמות משפחה, הם חיו באתיופיה בחמולות, כאן נתנו להם שמות, הם היו סופרים את האב הראשון שמת בשושלת והוא קיבל את שם המשפחה.

היה קושי לדעת את הגילאים, על פי גיל האם וניסיון חישוב ההפרשים בין ילד לילד. הייתי מאד פעילה עם העלייה האתיופית, באותם ימים עבדנו באינטנסיביות רבה. אני יכולה לציין כי בהרצליה העולים האתיופיים שוכנו בשכונות רגילות בעיר , לצד התושבים ועולים מארצות אחרות. הם השתלבו  באוכלוסייה ומכך אני מאוד שבעת רצון.  אחרי שפרשתי פניתי לעבודת תרגום מעברית לאנגלית, בדרך כלל טקסטים אקדמיים. כיום אני מתנדבת כעורכת לשונית במרכז קנטור לחקר היהדות של ימינו.

היום שנינו גמלאים, סבים ל- 10 נכדים, אנחנו מרוצים בחלקנו.

הזוית האישית

זלדה: במקום שאין אנשים השתדל להיות איש – פרקי אבות.

ליעד: מעניין אותי לשמוע על הסיפורים של משפחתי ועל התרומה שלהם בארץ.