מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

זיכרונות נעורים של צבי וצר

סבא צבי ואני
סבא צבי בילדותו, בארגנטינה ועם אחיו
סיפור ילדותו של צבי וצר

נולדתי בעיר קטנה בארגנטינה בשם פרנה, כשמו של הנהר הזורם לידה והוא הרחב ביותר בעולם.

אמא שלי היתה מורה לפסנתר. אבא היה בעל חנות סיטונאית של מוצרי רוקחות, היה גם את אחי הגדול, ואני הייתי הילד הקטן והמפונק של המשפחה.

בילדותי למדתי בשני בתי ספר, בבוקר למדנו בבית הספר הממלכתי, ואחר הצהריים הלכנו לבית הספר היהודי. בבית הספר היהודי למדנו, היסטוריה של העם היהודי, חגים, תנ"ך, בהתחלה למדנו יידיש (שפה של יהודי אירופה) אבל אחר כך הגיעו לעיר מישראל מורים צעירים שלימדו עברית.

בפרנה חיו כ 650 משפחות יהודיות. הקהילה הייתה מאד פעילה ומלאת פעילויות וחיים. את הקהילה הקים סבא שלי, ובהמשך אבא שלי היה יושב ראש הקהילה של פרנה. סבתא היתה פעילה מאד בקהילה בויצ"ו ארגנטינה (לאחר מותה ויצ"ו ארגנטינה הקימו על שמה יער ליד עפולה). הם היו אנשים דתיים מאד וציוניים מאד.

מרכז חיינו היה תנועת "הנוער הציוני". כל שבת וראשון בילינו בקן של התנועה, שם גם נחגגו כל החגים היהודים, וכל קיץ יצאנו למחנה של שבועיים או שלושה בחיק הטבע. בתנועה קיבלנו חינוך ציוני, אהבה לארץ ישראל והערצה למדינת היהודים שרק קמה. כמעט כל ילד ונער שגדל בתנועת הנוער ידע שיבוא היום ויעלה לישראל.

רצה הגורל והנסיבות השתנו, ובאמצע ההכנות לבר המצווה שלי נפטרה אימא. בר המצווה נערך בבית הכנסת ונכחו בו רק בני משפחה קרובים.

מאוחר יותר המשפחה קיבלה החלטה לעלות לארץ, בעצם התא המשפחתי כמו שכולנו מכירים, אבא, אמא וילדים התפרק. אחי הגדול, אריה, עלה במסגרת תנועת "הנוער הציוני" לקיבוץ, בדרך עצר גם לטיול באירופה, אבא נשאר בארגנטינה לחסל את עסקיו ואני עליתי במסגרת עליית הנוער לפנימייה בשם "נעורים". עלינו לארץ באנייה מאד ישנה, בשם "תאודור הרצל", שישראל קנתה לטובת עליית הנוער. ובתום הפלגה של חודש ימים מלאים בחוויות שילד בן 13 מעיר קטנה בארגנטינה לא חלם עליהם, ערים כמו בואנוס איירס, סאו פאולו, נפולי, שמות שרק בספר הלב שמעתי עליהם. האניה הגיע לחיפה.

אחד הדברים שחרוט היטב בזיכרוני הוא שביום ההגעה, האנשים באוניה קמו מוקדם הכינו את המזוודות ומהבוקר מוקדם עמדו על הסיפונים לחכות לראות את הכרמל ואת חיפה. המון פקידים מילאו ניירות ונתנו לנו שמות עבריים בלי לשאול אם מסכימים. למזלי מדריך בתנועת הנוער אמר לי פעם ששמי בעברית צריך להיות צבי, למרות שהפירוש האמיתי של שמי הוא קיסר, אז כאשר הפקיד שאל, ישר יצא לי צבי וככה נשאר.

וככה ב 6 לדצמבר 1962 ביום הולדתי ה 14 ירדתי לנמל חיפה, ואז נפל לי האסימון, אבא רחוק, אחי אריה מטייל באירופה, ואמא איננה. לקבל את פנינו הגיע נהג עצבני שכל הזמן צעק עלינו שנזדרז ואף אחד לא הבין מה הוא רוצה, כיוון שעוד לא ידענו טוב את השפה. השעות חלפו בגלל מזוודות שלא נמצאו, וכך יצא שהגענו לפנימיית "נעורים" בלילה קר וגשום, הוכנסנו לאיזה צריף עזוב עם כמה מיטות שבורות ואמרו לנו לכו לישון, מחר נסדר אתכם בקבוצות. היינו 5 ילדים בערך באותו גיל, מפוחדים, קפואים מקור ורעבים, וכל אחד הצטנף בפינתו בשקט.

יום הולדתי ה 14 ייזכר אצלי כיום הכי גרוע ועצוב בחיי.

למחרת התחילו החיים שלי בפנימיית נעורים, פנימייה ששמשה ברובה לילדים עולים חדשים ממדינות שונות, רק קומץ מהילדים היו ילידי הארץ. בסופו של דבר שנותיי בפנימייה היו 4 שנים יפות ומאושרות. אהבתי את המקום, אהבתי את החברה, אהבתי את המורים והמדריכים. את תשומת ליבם ואת ההשקעה בנו.

בפנימייה, בניגוד לבית ספר, הקשר עם החברים של הכיתה והשכבה, המורה והמדריך, לא נגמר בצהריים כשהולכים הביתה, אלא נמשך כל היום. חיים ביחד עם כל המשתמע מכך. ככל הפנימיות של עליית הנוער, "נעורים" הייתה מאוכלסת בילדים וילדות עולים מכל העולם, טורקיה וארגנטינה, פרס ורומניה, ארה"ב ומרוקו, ברזיל והונגריה. גם צברים, שהגיעו לפנימייה בגלל הרמה הגבוהה של הלימודים והשם שיצא לבית הספר.

בליל של שפות ותרבויות מרתקת, משעשעת ומעוררת לפעמים מצבים מצחיקים כמו שרק נערים יכולים ליצור. אבל כאשר אני נזכר בשנים האלו אני לא זוכר בכל ארבעת השנים אפילו פעם אחת של מכות או חרם ונידוי של מישהו מהתלמידים, ויכוחים כן, כל יום וכל היום, על הכול, האוכל, והמוזיקה, התרבות מהבית ופוליטיקה. והכי חשוב, מי יקום מהמיטה לכבות את האור. (זלמן מפולין מצא לזה פתרון גאוני, הוא היה זורק נעל ומפוצץ את המנורה, המדריכים הביאו חשמלאי שיבדוק למה המנורה שלנו כל הזמן מתפוצצת…).

 בטיול משפחתי עם ההורים

תמונה 1

לעצמי, הריחוק מהבית והגעגועים הקשו עליי מאוד, אבל לאט לאט הבנתי שזה הבית. ושבעצם אני לבד עם כל המשמעות של זה, אף אחד לא אומר לי מה ללבוש, מה ומתי לאכול, מתי לצאת ומתי לחזור. ובשביל נער בגיל ההתבגרות זה היה קוסם. נכון, שעם כל החופש ועצמאות לפעמים רוצים גם את ההורים, במיוחד בחגים ובחופשות כאשר הפנימייה הייתה מתרוקנת ורוב הילדים נסעו למשפחותיהם. אבל, בדיעבד זו הייתה תקופה מחשלת ונותנת המון ביטחון. התקופה הזאת לימדה אותי שני דברים שנתנו כיוון לחיים שלי כמבוגר, הראשון הוא "אם אין אני לי, מי לי". לא לחכות שמישהו יעשה בשבילי כי זה לא יקרה, אלא אם רוצים משהו לגרום לו לקרות בעצמי. והדבר השני הוא שהמשפחה הוא הדבר החשוב ביותר בחיים וצריך לעשות הכול כדי לשמור לשמר.

בשנה האחרונה שלנו בנעורים, כמה ימים לפני הבגרויות, פרצה מלחמת ששת הימים. כל המדריכים והמורים גויסו. המתח שלפני המלחמה היה מורט עצבים, בפנימייה נשארו רק המדריכות והמורות ומנהל הפנימייה שהיה מבוגר מדי לגיוס. כמה ימים לפני המלחמה, בהחלטה של כל השכבה הבוגרת, דפקנו על דלתו של מנהל באמצע הלילה ואמרנו לו, אנחנו לרשותך, תגיד מה ואנחנו נעשה. אני זוכר שעקיבה המנהל עמד בפתח עם דמעות בעיניים.

למחרת חילקו לנו משימות, התלמידים המצטיינים הלכו להעביר שעורים ופעילויות לכיתות הנמוכות. חלקנו, נשלחנו להעביר אספקה לחדרי האוכל והמטבח, חלקנו נשלחנו לחפור שוחות כי בתקופה הזאת לא היו ממד"ים ומקלטים, אז חפרנו שוחות ומילאנו שקי חול. בערבים אכלנו את ארוחת הערב בחושך כי הייתה האפלה בכל המדינה כדי להקשות על מטוסי אויב לגלות מקומות לפגיעה.

ואז ערב אחד, חמישה ימים מהתחלת המלחמה, נכנס לחדר האוכל עקיבא המנהל והורה להדליק את האורות, ולהפתעתנו (לא היה אינטרנט וטלוויזיה) סיפר בקול רועד שירושלים נכבשה, הכותל המערבי בידינו, הצבא המצרי והירדני נכנעו ומתנהלת לחימה ברמה, שם הסורים נסים על נפשם. פרצה מהומת אלוהים, מישהו עלה על כיסא והתחיל לשיר התקווה כולנו הצטרפנו אליו.

כמה ימים אחרי זה עזבתי את הפנימייה, חזרתי ביולי לשבוע של בחינות בגרות ו ב 1 לאוגוסט  כל הכיתה התייצבה בלשכת הגיוס לשרות הצבאי.

הזוית האישית

 תמונות מהאלבום המשפחתי של סבא צבי

תמונה 2

מילון

ויצ"ו
ראשי תיבות באנגלית של ארגון נשים ציוני בינלאומי, חברה ציונית- הומניסטית , המבוססת על שוויון הזדמנויות בדגש על חינוך ורווחה לנשים, ילדים ונוער תוך שיתוף פעולה עם יהדות התפוצות.

ציטוטים

”"זלמן מפולין מצא לזה פתרון גאוני, הוא היה זורק נעל על המנורה ומפוצץ אותה.."“

הקשר הרב דורי