מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בכפר ששמו אלקרס פרווינסיה אנטרה ריוס (alcaraz provincia entre rios). האדמות היו של הברון רוטשילד. בישוב גרו כמאה חמישים משפחות, שכולם עסקו בחקלאות. בהצטלבות שהייתה בישוב בין רכבת לדרך עפר בנו שני מבנים – האחד לבית הספר הממשלתי והשני בית ספר לדוברי יידיש.

בגיל שש סדר יומי היה עמוס. כמו כל הילדים בכפר, קמתי בבוקר מוקדם וחלבתי את הפרות יחד עם אחותי צביה. אחר-כך עליתי על סוסי, לקחתי את הפרות לשדה ובערך בשעה שמונה בבוקר הגעתי לבית הספר הממלכתי ואחר הצהריים הלכתי ללמוד תורה ביידיש. במבנה בעל חדר אחד היו ארבע שורות של ספסלים שכל שורה הייתה כיתה: א-ב-ג-ד. מורה אחד לימד את ארבעת הכיתות בו זמנית ובסוף היום ה"בוגרים" היו עוזרים לנו, הקטנים, לסדר את האוכף על הסוס ולעלות אותנו על הסוס. בדרך חזרה הביתה הייתי אוסף את הפרות מהשדה (בערך 60 ראש) ומביא אותן אל הרפת שלנו. מפריד את העגלים מהפרות לחצר נפרדת כדי שלא ישתו את החלב בלילה. אחרי שגמרתי עם הפרות, טיפלתי בסוס ואז נכנסתי הביתה… מתרחץ, אוכל ועושה שיעורים לאור העששית "ולילה טוב עד מחר בשש", את זה אבי אמר לי.

כשגדלתי העבודות נהיו יותר קשות. למשל, לחרוש, לזרוע, לטפל בכבשים ולקצור את החיטה ואת התירס.

חפץ: התער היה שייך לאבי, הוא שימש אותו לגילוח. כיום התער ברשותי, כמזכרת מאבי.